רק בישראל- פרק 16

ניב:
חזרנו הביתה, מאוהבים. באמת מאוהבים. נכנסנו מחובקים הביתה, היא הצחיקה אותי כשהיא כמעט ולא נתנה לי לסגור את הדלת כי היא חיבקה אותי כל כך חזק מאחורה. אני מאוהב בבחורה הזו, מאוהב. הרגשתי כל כך נינוח, נינוח כמו שלא הייתי ימים שלמים. חשפתי מולה את הדבר הכי רגיש לי, את הדבר הכי כואב לי, את המקום שאף אחד עוד לא נכנס אליו, אף בת אחרת, אף מישהי שהכירה אותי לעומק. היחיד שיודע זה דור וזה כי זו חברות שפשוט אי אפשר להפריד, אבל חוץ מזה, כל כך היה לי קשה לסמוך על אנשים, שלא ירחמו יותר מידי, שלא יהפכו להיות פוצי ומוצי וכל כך דביקים עד שיימאס אחרי סיפור חיים שהוא קשה. כי כשבנאדם שומע שמישהו קרוב אלייך מת בטרם עת, ההבעה שלו משתנה. ואצלה, פשוט ראיתי את ההערכה הגדולה שיוצאת ממנה, הרבה מעל לרחמים.
"את רוצה להתקלח לפני שנלך לישון?" שאלתי אותה כשהלכנו לכיוון החדר. היא הנידה את ראשה לשלילה וראיתי את עיניה הקצת עייפות. חיבקתי אותה אליי ונישקתי לראשה ושאלתי אותה אם היא עייפה. היא הנהנה אליי בשקט ואני חייכתי. היא כמו מלאך, כמו גור חתולים קטן שרוצים להתכרבל איתו. לקחתי את ידה והלכתי יחד איתה לחדר. היא התיישבה על המיטה והניחה את ראשה על הכרית. דקה אחריה הגעתי מהצד השני, מניח את ראשי מול ראשה ובוהה בה.
"מה יש?" שאלתי וליטפתי את ידה. היא נשמה נשימה עמוקה ואז הרימה את ראשה אליי. משהו מציק לה, אני כבר יודע לזהות כשמשהו מציק לה.
"אני לא באמת עייפה," היא צחקה, "אני סתם קצת במחשבות."
"במחשבות על מה?" שאלתי מתעניין.
"עלינו." היא אמרה ולא הביטה בעיניי. פקחתי את עיניי בהפתעה והסתכלתי עליה, ממשיך ללטף את ידה. לא ידעתי למה היא לא מסתכלת עליי, עד כדי כך קשה לה לומר דברים שהיא צריכה לומר? הרי הבטחנו אחד לשני כנות מוחלטת בקשר, אז עכשיו היא מפחדת? חששתי שהיא רוצה להגיד משהו לא טוב, על קשר שפוגע בה, על זה שאולי היא לא רואה שיש המשכיות לקשר הזה, אולי אחרי כל הדרמה היא צריכה קצת שקט, שוב. המון בולשיט שאני השתמשתי בו בעבר ויכול לבוא נגדי. ליטפתי את לחיה והיא החזיקה ביד שלי קרובה ללחי שלה, וראיתי דמעה קטנה יורדת מהעין שלה. הלב שלי התכווץ ברגע, לא יכול לראות את הבחורה הזו בוכה, לא מסוגל להתמודד עם הבכי שלה כי אני אתפרק בעצמי.
"קיילי," נאנחתי וליטפתי את הלחי שלה, "מה קרה?". היא התחילה לבכות יותר, ואני התקרבתי אליה וחיבקתי אותה. שמעתי את הבכי הקטן שלה, את הבכי העדין, את הקול הקטן שיוצא מגרונה בגלל הבכי, והלב שלי נמס והתכווץ. מכל בכי קטן ומכל נשימה שלה ששמעתי, הלב שלי פשוט התכווץ. בתוך החיבוק שלי היא התחילה לדבר. היא אמרה שהיא בוכה כי לפעמים היא לא מאמינה, לא מאמינה שהיא זכתה למשהו שהוא יותר מידי טוב. היא מעולם לא חשבה שהמעבר כאן לישראל ילווה בכל כך הרבה דברים, ובכל כך הרבה רגשות. היא אמרה שהיא בחיים לא חשבה שהיא תסמוך כל כך על בנאדם במהירות כל כך גבוהה ושהיא מצאה כאן חברים שהיא מעולם לא חשבה לפגוש. חוץ מזה היא אמרה שקודם היא הייתה חזקה, ועכשיו היא חייבת להתפרק כי כל מה שהיה קודם ריגש אותי והרעיד אותה.
"אז את חושבת עלינו ובוכה?" גיחכתי וליטפתי את לחיה מהדמעות, "ממה? מהאושר?"
"מזה שמצאנו אחד את השנייה." היא אמרה באנגלית המושלמת שלה. חייכתי לעצמי ונישקתי שוב לראשה. כמה דקות אחר כך היא כבר נרגעה, ביקשה לשטוף פנים ולהתארגן ללילה. היא ביקשה חולצה לישון איתה כי היא שכחה להביא, ואני שכל כך אוהב לראות בנות לובשות את החולצות פיג'מה שלי, נתתי לה אחת נקייה מהארון. בינתיים אני חיכיתי שהיא תסיים להתארגן וסידרתי קצת את המיטה ואירגנתי כמה דברים למחר. היא יצאה מחויכת יותר ורגועה יותר, נתנה לי נשיקה אחת בטעם מנטה על השפתיים והתיישבה על המיטה. היא אמרה שהיא מחכה לי פה ושהיא מחכה שאחזור מהר.
כשחזרתי למיטה לבוש בפיג'מה, היא עדיין ישבה בישיבה מזרחית והתעסקה במשהו בטלפון שלה. חייכתי אליה וכיביתי את האור של החדר, משאיר אור קטן שדולק לי ליד המיטה, שקל לכבות אותו אחר כך בלי לקום מהמיטה. היא שמה את הטלפון על ערמת הבגדים לצד המיטה והסתכלה עליי, מחויכת, רגועה יותר. ליטפתי את גבה והרגעתי אותה, ואמרתי לה רגוע ונינוח שאני אוהב אותה.
"אתה עייף?" היא שאלה באנגלית. אמרתי לה שרק קצת. היא חייכה אליי ונשמה נשימה עמוקה. טוב לי לראות שהיא רגועה. אני אוהבת שאצלה הכל רגוע, והכל שלו. יש משהו בשקט שלה שמרגיע אותי ומנקה אותי, מנקה נפשית.
"ניב," היא אמרה בשקט, ואני רק עשיתי 'הממ' קצר, "ספר לי על עלמה." עיניי נפקחו ואני רק הסתכלתי עליה, מפסיק ללטף לה את הגב. קפאתי לרגע מלשמוע את השם הזה, היא מעולם לא שאלה אותי על האקסית שלי. נאנחתי ואמרתי שזו הייתה מערכת היחסים הכי ארוכה שהייתה לי, שנגמרה בשנה שעברה כי אני סיימתי אותה, כי הרגשתי שזה כבר לא זה. היא לא שאלה יותר, כאילו זה הספיק לה. היא הנהנה ונשכה את שפתיה.
"למה את שואלת?" שאלתי מפוחד, רועד קצת. קשה לי להיזכר בה, אני יודע כמה הייתי מניאק בקשר הזה, מפוחד מזה שקיילי שמעה כל כך הרבה שמועות שאני לא רוצה שהיא תשמע.
"אני מאוד שונה ממנה?" היא שאלה ושיחקה עם ידיה. הנהנתי אליה ואמרתי לה שהיא טובה פי כמה. אני באמת מאמין בזה, אני באמת מאמין בקשר הזה. "גם כשאני עושה את זה?" היא שאלה, ואני הסתכלתי עליה לרגע לא מבין והיא עלתה מעליי. הסתכלתי עליה לא מבין וגיחכתי קצת. היא אמרה לי שהיא לא הייתה עושה את זה בשום מצב אחר, אם היא לא הייתה מרגישה שהיא באמת צריכה את זה.
"מה את צריכה?" שאלתי מגחך מביט בה, בעיניה היפות.
"אני צריכה אותך," היא אמרה, "אני אפילו רוצה אותך."
"קיילי…" נאנחתי בשקט, "את בטוחה?" היא צחקה ונישקה את צווארי, ואני התמכרתי למגע השפתיים שלה על הצוואר שלי. "אל תעשי את זה," צחקתי, "את לא עוזרת לי פה."
"אני לא מאמינה שבחורה צריכה לשכנע אותך לשכב איתה." היא אמרה בגיחוך. אנחנו יחד חודש וחצי, וזה לא שלא חשבתי על זה כבר כמה פעמים כי וואלה, הייתי צריך את זה. אבל לא האמנתי, לא האמנתי שהיא רוצה שזה יקרה כל כך מהר, שמשהו כזה יתפתח כל כך מהר. פחדתי, פחדתי שאחרי זה, זה יצא לרעתי. יש לי שם כזה, הסטוציונר. אני אוהב אותו? לא. הוא נדבק אליי. אני לא רוצה שיחשבו ששכבנו אז הצעד הבא זה לזרוק אותה. אבל זין על מה שחושבים עכשיו, זין על הכל. אני מאוהב בטירוף הזה.
בשניות הייתי מעליה, מביט בעיניה ורואה את ההפתעה שנוצרה בעיניה. נישקתי בעוצמה את שפתיה הרכות ונשכתי את שפתה התחתונה. ראיתי את עיניה מסמלות כמה שהיא נהנית מהמגע הזה ונישקתי את צווארה, רגוע ואז חזק יותר, מעביר בה את כל האהבה העצומה שהתפתחה בי כלפיה. כבר קרה בינינו משהו, מאוד התחלתי. עכשיו זה ללכת עד הסוף. החולצה שנתתי לה ירדה מגופה במהירות, כמו גם חולצת הפיג'מה שלי. הכל קרה בנכונות, שום דבר בלחץ. הבטן שלה קפצה מכל מגע קטן שהעברתי בה, והיא ריתקה אותי בנשיקות שלה ובאינטימיות שלה. זה לא היה כל כך אינטנסיבי, בטח לא מהבחינה שעשינו הכל כדי לענג אחד את השני, או הכל כדי להרגיש מסופקים. אבל הייתה בזה אינטימיות אחרת, היה בזה משהו שלא חשבתי שיקרה, חיבור מסוג אחר.
זה לא היה הראשון שלי, ולא הראשון שלה, זה הפרט ששנינו ידענו אחד על השני בקשר לזה. אבל אחרי שזה נגמר, כשהיא שכבה לידי וראשה כונס בתוך בית החזה שלי, וליטפתי את גבה החשוף, חשבתי שזה לא היה ככה באף פעם מהפעמים הקודמות. זה לא עניין הניסיון, ולא עניין המוכנות. לא ידעתי שאני מוכן הערב, לא ידעתי שזה יגיע הערב, והספונטניות כבשה אותי והאינטימיות כבשה אותי. כשהיא לידי אני מאושר, אפילו בלי לשכב איתה. לא היו מאמינים לי שהייתי אומר את המשפט הזה חצי שנה קודם לכן.