שיטוט ביפן 10

באספלט הכניסה למלון, מקום שהשמש מכירה רק מסיפורים ניצבת תחנה של האוטובוס לשדה התעופה. זו שעתו של הפורטר, מין זקיף שניצב כמודעה חיה להבהיר שמכאן תחום שיפוטו של המלון וגם שרק על גופתו נכנסים לקומת החניה והשרותים מה שמכונה בז'רגון של מעליות קומה B1.
נגרענו מיומן הנכים של טוקיו. גילה משחקת את התג שלי עד תום. ליום אחרון ופרידה חזרנו למקורות, ובחרנו נסיעה באוטובוס לשדה התעופה. המאוץ התמידי במסדרונות תחנות הרכבת והתאבקות יומית לא נגמרת עם רצונות של עשרות אחרים, חישובי מרחב גופני ומיקום במרחב המשתנה ללא הרף. כך הצטירה גם בהוליווד וגם בדמיוני חווית סיוט של סיינס פיקשן. ברכבת, התסכולים של הצעירים יוצאים החוצה, מתעלמים מקשישים, נדחפים, עולים במעלית שרק מיועדת לנכים ונשים עם ילדים, פחות ישמחו לעזור, אבל כל זה בגבולות הסביר ואפילו הדמיוני אם משווים אלינו. לא פלא שנשחק כל רצון להתקרב לרכבת ולהיכבל למגבלות האוטומציה הדרקונית שלה. כן, הרכבת יש בה כל האלמנטים של דרקון, פיזיים ומושגיים ובעיקר הרצון האבסולוטי שלה. הרכבת לא אוהבת מזודות כבדות, הכניסה לקרון צרה, ההמתנה בתחנה קצרה ואין מקום אחסון. יש לוקרים בכמה מקומות בתחנה רק תזכור איפה בתחנה, אנחנו שכחנו פעם. יאוש אמיתי. (מזל שכתוב ביפנית על הכרטיס)
כרטיסים לאוטובוס רוכשים בקבלה ללמדך שלמלון נתח ברווחים. הפקידה גם היא שם, במו ידיה מזיזה מזודות לאצוה צמודה, מצמידה להן תגית ומחלקת קופונים לפדיון הבן. המרחב הבינכסאי לא גדול ממידה 45 נעליים וגילה טרחה לתבוע את ספסל א שנועד לנכים בנופפה את פלסטיק הצלב האדום שלי. הפקידה התרשמה ועל כן טרחה לגרור עבורי כסא לחצר עד שיבוא האוטובוס. האוטובוס הגיע ועל מושבינו יושב זר ים תיכוני כך שכל הטרחה היתה לשוא.
בשדה ממתין צוות, בכל תחנה ממתין מישהו ושולפים מזוודות ובכך הושלמה התמורה. איננו ממהרים, פנינו להילטון שדה תעופה, כדי שבבוקר נתעורר ממש על ספו של המטוס. תתפלאו שזה היה המלון הזול ביותר בסאגה שלנו, כמובן כל עוד נמנענו מלרכוש בו משהו אקסטרה.
יורדים מדפרטורס לאריבלס במעלית כשאנו תוהים איך נראית תחנה 16 שממנה יוצאת ההסעה. השלט גדול כמו קדמת האוטובוס, המהלך הלך חלק הייתי אומר. רוכשים פה הרגלים שקשה יהיה לשכוח.
לופת תפוח ביד איתנה שלא ישמט. תפוח אדירים שלא סתם קונים, משקיעים. 2 תולעים יקדחו שבוע שלם לפני שיגלו שהן באותו יקום. זה התפוח המקורי מגן עדן. הנחש מסוכנות נסיעות הציע-נפתח לו קצת את הראש שירצה להכיר עולם וכך הגענו לפה.
נחתנו דהלוקס בסאול בזכות הכסא גלגלים. ההמון, גם שועי מחלקה ראשונה נאלץ לעמוד בקונצרטינה להגירה, המחסום של חווארה זהב לעומתו. שואלים בנות בתחנת אינפורמציה בשדה איזה אוטובוס למלון איביס, הלם! לא יודעות…,אנגלית. מיעצות לנהג הכסא בחשחושית-שתשאלו בחוץ, נבונות. השלט יותר מתמצא וגם נהג האוטובוס. ככה לא עושים יפן, סליחה מדינה. הכסא נעלם בלי שום קידות לא אריגטו ולא גוזיימס.
נהג האוטובוס וגם הכרוז האוטומטי וגם מנודבת של גילה מבשרים פה אחד על בוא האיביס. מדלת לדלת מתפתלים סביב מכשולים במדרכה. 3 מטר של חוץ סוער רועש ורבגוני עד שרואים דוכן, קרוב מדי לכניסה והפקיד מתענין כי אנחנו דרמטיים. מלון יפני ימתח מרחק רב כמה שאפשר מהדלת לפרונט (קבלה) ורק משנכנסת לשדה הראיה, הסירנות האילמות שמאחורי הדלפק יכוונו אותך בידיהן בארשת שופעת נכונות ומבטיחה אנגלית מתוקתקת.
למרות המחיר המופרז, חדרנו קטן אך מצומצם, כיאה לאיביס. יורדים לחפש סופר ויוצאת דופן מקומית מכוונת אותנו, הדופן אטומה לגמרי לאנגלית. בסופר כמו בטקאשימאיה, דוכנים דומים ולכל דוכן מוכרת, אבל כאן חוטפת ממך ושוקלת ומדביקה תוית משלה, תחרות של אמת ובקופה אין התרפסות ואת המצרכים תארוז לעצמך. חוזרים דרך שדרת חנויות במעבר תתקרקעי.
הבנק צמוד למלון. מצהירים לנער הפתקאות "צ'יינג" ומחכים בכורסאות שמספרנו יגיע. יחסית לשדה תעופה המחיר מצוין. בחוץ טוב עוד יותר. מעתה מתעסקים עם עשרות ומאות אלפים, 5 ימי מלון שווים יותר ממליון. על גילה לעדכן את המוח. לבחור מסעדה ומה להזמין זו טרחה של אמת, גם ביפן וגם פה. תמונות שווא ידברו, המחיר מעיד יותר ובמקרה הטוב תמלא שלושת רבעי התכולה שתחזיק אותך 3 שעות. אח"כ תגלה את עצמך סוקר שוב תמונות ומנסה לאמוד את הכמות והתוכן-בזבוז אנרגיה.
פשוט חפש מקום רחב מספיק להיטמע בו, פתח דלת והכנס ראש, שבת אחים לא בשבילנו ויש היצע מסעדות עצום. גם הביקוש גדול ומקום מבוקש מנהל בצהרים רישום ומחזיק כסאות בחוץ. אם אתה אוהב למצוץ מרק אודון יזרקו לתוכו מה שכתוב אבל מהמחיר תבין כמה משמעות תיכלל בקערה. העיקר יהיו איטריות בצק רחבות שמספקות תרגיל בריכוז. אטריות דקות קרויות סובה. רק תבין שזאת דחיית הקץ, עבודה על בני המעיים ולדעתנו איבוד זמן.
אני מחפש מנה של בשר ולפי המחיר מעריך את תכולתה. הבשר תמיד עטוף בסגנון שניצל. ירקות ליווי הם חלום ליל קיץ גם אם נזכרו כפריט. ברבקיו ניכר כציור נתחים מדממים, על השולחן מתקן חימום או צריבה, הנתח נראה מגודל אבל מצטמק למתי מעט.
הכי טוב זאת שוארמה שנקראת קבאב ומנוהלת ע"י טיפוסים ים תיכוניים אקזוטיים בפינות נסתרות. אין הרבה בטוקיו ואילו בסיאול לא פגשנו.
סיאול היא כל מה שטוקיו לא. לא נקיה, רעשנית, אין חנופה, כל אחד מסתובב בארשת ותנוחה של בעלבית, המון עסקים קטנים בכל מקום, חיי חוץ פעילים, אין הקפדה כפיתית על כללי בטחון מוגזמים. הכביש מלא כלי רכב למלוא רוחבו ולא רק בצנורות דקים. נהגי קטנועים מתפרחחים גם על מדרכה, אך כמובן לא כמו בתל אביב. אין הצמידות המוזרה של סמארטפון לכל עובר אורח ואין רוחות רפאים שחומקות כשאפן דבוק למכשיר. בטוקיו מהלכים ברחוב אנשים בשלבי טרנזיט וישיבה היא מצב מוכחש וכאן הרחוב בבעלותם. בטוקיו גורדי שחקים לא פתוחים לעסקים קטנים וכאן להיפך ויש גם מעין קיוסקים לסנדלר, מוכר סדקית ועוד. הבניה בסיאול חדשנית לעומת השמרנות היפנית. בטוקיו הרבה קראוקי, כאן זה לא נחוץ. הפקיד איננו לחוץ כמעט נואש כמו ביפן, לא מלהטט בקדחתנות במקלדת.
ידיעת אנגלית נפוצה בטוקיו ונדירה בסיאול למרות ששוכן בה מחנה אמריקאי עצום. קומץ עגלוני מוניות בסיאול היו יחידים שיכולנו להידבר איתם פרט לפקידי מלון ובנק. צעירים בסיאול בורים ברובם באנגלית לעומת יפן.
נכנסים למונית שיודע רק לשמוע אנגלית, להבין עוד לא. מראים לו פתק שרשם פקיד קבלה בכתב ההנדסי שלהם. רובו קוים בזויות ישרות ואליפסות. לא ממש מתמקד ומנסה בנימה של טרוניה להבין מצליל השם. נוסע בינתיים די הרבה וגילה מבינה שבכלל לא בכיוון. השם הוא ג'ונג מיו דומה ל צ'ונג מיו והוא מציע טונג מיו. סטופ פוסקת גילה בבינלאומית ויוצאים בלי לשלם. שואלים כל מיני ומנסים לזהות אנשים שורשיים שמכירים במה המדובר כי מסתבר שיש בעיה. מאמינים יותר לתומכי הצד ההוא ומצליחים אחרי שלוש מוניות למצוא נהג שבאמת מגיע למטרה ואז מחזיר משקפים לנרתיקן. אחת הבעיות היא עיניים. כל נהגי המוניות שפגשנו מבוגרים מממש ועד מאד ופשוט מתקשים באותיות קטנות ומפות ממוזערות. הגיוני גם שנשאבו ממקצוע אחר נוכח הגיאות בתיירות.
יורדים לגן עירוני מארך והרבה יושבי בטל מבוגרים (אנחנו יותר) שמסתכלים בנו אולי בתקווה אולי טינה. להם אין כסף למונית. עוד אולי, שארה"ב כפתה הורדת מכסים על אורז ונישלה את האיכרים הקטנים האלה שכולם אותו שטנץ, נמוכים בעלי גוף ואובדי עצות. המקדש קיים אבל אינו לשימוש עממי וגם היה זמן ממושך בשיפוץ. למען הצדק ראוי לצטט עתונות שהמצב הכלכלי גרוע. שוק עיקרי של דרום קוריאה הן מדינות המפרץ ומשירד מחיר הנפט הדרדרה הכלכלה. אין שוק פנימי מספיק גדול והתחזית של צעירים לעתיד קודרת מאוד. לגבי מבוגרים על אחת כמה.