אתה

היי אתה,

אתה שלשבריר שנייה הצלחת לגרום לי להיות מאושרת,

אתה, שאחרי זה דאגת שלאותו שבריר של שנייה לא יישאר כל זכר…

אתה, שבכל רגע שרק עובר לידי , מחייה מחדש את המערבולת הפנימית שבי, שהצלחתי להרגיע רק אתמול…

אתה, שעם הכלום שהיה לך להעניק, כבשת אותי בצורה כה חסרת תקנה.

אתה, אולי הכול בשבילי…אבל בו זמנית, אתה בעצם כלום בשבילי…

כי העדפת להתייחס אליי כלא קיימת. בחרת למחוק אותי מרשימת האנשים שלהם אתה אומר שלום כשאתה רואה אותם…

וכך גם אני עשיתי. אוי בהתחלה הייתי כל כך נחושה. כה החלטית וחזקה.
אימתנית בדעתי שהצלחת למחוק את כל מה שאי פעם הרגשתי אליך עם המילים הקשות שאמרת.
המילים שעד היום לא יוצאות לי מהראש…
אין יום שבו אני לא מריצה אותן מחדש. מנסה כל פעם להקשיב להן מזווית טיפה אחרת. מנסה לומר לעצמי שאולי לא באמת התכוונת. שאולי בסך הכול היית פגוע. ולכן פגעת בי בחזרה…

האם אתה יודע שקלעת למרכז המטרה?
ממש צלף…
האם אתה רואה את הלב שלי יוצא מהמקום בכל פעם שאני ואתה נמצאים באותו חלל?

האם הצלחת להבחין במבט החטוף שלי, שאני מגניבה לעברך בכל פעם שאתה לא שם לב ? ושאותו אני מיד משיבה למקומו, רחוק ממך…?

האם היה אפילו רגע אחד שבו גם אתה אליי החטפת מבט ולא התמזל מזלי לראות?

אולי לו היית עושה זאת, היית יכול להרגיש את הצימאון שבעיניים שלי.
את האי שקט…את רולטת המחשבות שאף פעם לא נפסקת.
שרק אתה יכול לעצור.

אולי את כל התשובות לשאלות האלו אני בעצם יודעת?
רק מסרבת לומר אותן בקול?

כי האמת היא שאם באמת היה אכפת לך, כבר מזמן הטלפון שלי היה מצלצל.
והשם שלך היה מופיע על הצג, בלי מסכות, מבלי להסתתר.

ואם הזיכרונות היו חשובים עבורך כמעט כמו שהם חשובים עבורי, אז לא היית משליך אותם לפח.

לא היית נותן לי להתמודד לבד עם כל הגעגוע הזה שהותרת מאחור…

לא היית מוצא "תורנית" חדשה שתמלא בשבילך את התפקיד, שעד לפני כמה חודשים, אני מילאתי בהצטיינות.

אתה כמובן מחצין זאת בכל הזדמנות. ואינך יודע מה קורה לי באותו רגע בפנים…

בסופו של דבר אנחנו זרים.

ואני הבנתי היום שאף פעם לא באמת הייתי חשובה עבורך כמו שחשבתי.

ואולי זה לא יהיה היום. אולי זה לא יהיה מחר, גם לא מחרתיים.

אבל יבוא יום ואני אזכר בך, ממש במקרה, ואני אצחק.

אני אצחק על כל הסיפור החסר פואנטה הזה, ואני אצחק בעיקר על עצמי.
על כך שהייתי כה טיפשה שבכלל אי פעם הסתכלתי לכיוון שלך .