זיכרון

"הו לשכוח" אמר לעצמו, בקול רם בטעות.
"כמה אני רוצה לשכוח…" המשיך והוסיף הולך ברחבי החדר, "כמה אני מקנא באלה עם הזיכרון הקצר, אלה שאינם זוכרים דבר".
ניחוח החדר כריח האבק היוצא מספר יישן, הקירות מכוסים במדפי ספרים רבים ועליהם כרכים מכול סוג, מזמן כבר קירות החדר אינם מכוסים בצבע הלבן הבוהק אלא בצהוב המחריד.
"זוכר איפה ישבתי, וליד מי בבית הספר" אומר וצוחק לעצמו, "זוכר את האהבה הראשונה, האחרונה.." ממשיך ומוסיף, "כמובן ולא שכחתי גם את מה שהיה באמצע" מציין ומגחך.
כיסא רעוע מעץ נמצא ליד שולחן העץ המכובד הצמוד לאחד מקירות רפש הצהובים, השולחן פרוש לאורכו, ממש כמו דרך ללא סוף.
"אלה היכולים לשכוח, כמה אני מקנא…", "יש האומרים שלזכור או לשכוח, מה זה בכלל משנה?" מתהלך בחדר המבוגר, מקווה שלא יזכור מילה משאמר.
מרגיש שעליו החדר סוגר, פותח את פיו בשנית ואומר
"ניסיתי הכול!, אני מצטער…"
"ניסיתי את הזיכרונות להעלים, בכול מיני דרכים" מתיישב על הכיסא חיש מהר הדובר.
"אך שום דבר כלום, כן הם אינם הולכים…" אומר ומעביר את ידו על ראשו.
החדר רק ממשיך להתכווץ, להסגר.
והוא? לא שוכח, רק זוכר וזוכר
"ומה שיפסיק הזיכרון, זה המוות ייקח".
הוא זוכר את הכול, אבל עכשיו הוא שכח.