שיטוט ביפן 07

לקראת הנסיעה השקעתי בלימוד יפנית. למדתי שתי שיטות כתיבה הברתיות שזה פחות מיותר מקביל לכתב אירופאי חוץ מהחלק של ההגיון. איחדו את החסרונות של שתי השיטות. בשיטה אידיאוגרמות אתה משוה תמונות למאגר מובנים ואם הצלחת לאתר משהו הולם מעביר לביצוע. בשיטה של הברות, אתה משוה צליל למאגר צלילים ואז בודק במאגר מובנים ושולח לביצוע. מערכת הראיה שלנו מהירה ויעילה פי כמה ממערכת השמע.
אין הפשטה של עיצורים ותנועות, כל הברה זוכה לסימן יחיד ייחודי נעדר כל נאמנות שיטתית לצליל עיצור או תנועה שלא לדבר על העדר רווח בין מילים וללא סימני פיסוק, מה שמקשה על יצירת תמונה של המלה. פירושו ללמוד על פה גרפיקה צלילית של 100 הברות. וכשסיימת מתחיל החלק הקשה ללמוד עוד מינימום של כ 3000 סימנים סיניים שבהם לא תמיד יש קשר חד חד ערכי בין צורה לצליל ההברה. זה טוב אולי רק למי שכבר מכיר את השפה.
תוך כדי לימוד התפתחה אצלי התנגדות מובנית לעריצות הלשונית הזו והאידיאוגרמות סירבו להיקלט. המורה הבטיחה שרוב הכיתוב בשטח יהיה באחת הכתיבות ההברתיות כי הרבה יפנים מתקשים כמוני באידיאוגרמות. אז הבטיחה. רוב הכתובות והשלטים הם מעורבים והמהדרים מסגננים את האידיאוגרמות ואין חנות שאינה מהדרת. אינך משהו שהוא מישהו בלי שיופיעו כמה קאנג'י (אידיאוגרמה) בפרטי השם או התיאור שלך.
בשינקנסן רץ מעל הדלת פס כיתוביות בקצב קריאה, אחד מקרא ואחד אנגלית. אחרי שעתיים של מעקב עיקש הייתי מצליח לפענח את רוב המשפט שלמזלי חזר במונוטוניות מתחשבת, חוץ מהקטעים של האידיאוגרמות. אז מי שרוצה ללמוד זו שיטה נהדרת שמתישה את המודעות ובכך עוקפת את העכבות וכותבת הישר לתת מודע שלך.
הגענו לטוקיו ברכבת של אודקיו, מפגרת במונחי שינקנסן, אבל היא יחידה שמגיעה לתחנת שינג'וקו, משם נצא לחפש את המלון שלנו.
לא להאמין כמה מאמץ השקענו להבטיח שלא נאבד במבוכי התחנה התפלצתית הזו. בעקרון ידעתי, אבל פרקטית ועוד עם קהל כופרים מקטר בעורפי האחריות מלחיצה.
מעול המזודות נפטרנו מראש. ביפן התבסס עוד פיאודל שמעביר עבורך מזוודות למלון הבא בהפרש יום.( every other day ) בשינקאנסן אמור להיות חדר מטען, אבל עד שתמצא את הכרטיסן ואם הקרון שלך מרוחק, הרכבת תגיע ליעד בעודך מזיע להפקיד ולהוציא את מזוודותיך. אז גיששנו החל מפתח הקרון ובמעלה המפלסים בגישה שלילית, לא ליציאה לצפון ולא למזרח. שיננתי חזור וקשקש מינאמי דגוצ'י (יציאה דרומית) נישי דגוצ'י (יציאה מערבית) והנה ממעל, שלטי הכוונה באנגלית אומרים אותו דבר בשחור על צהוב ואפשר היה להמשיך ולשתוק. אחרי הרבה חיבוטי קבר והכרעות גורליות רואים יציאה ונותנים לעצמנו להישטף עם הזרם, קל יותר מאשר לעמוד כמו עץ במערבולת. נפלטנו לרחוב וגילה בוהה בעיניים סומות בהמון הסוחף, שמרצד סביב ומצפה לנס. נשאתי עיני אל הגבהים ושם המלון החזיר לנו חיוך מהכיוון הנכון בולט בין כתפי המגרדים שמעלימים אותו. לחכמים בעיניהם נוסיף שדרום מערב אומרים נאנסאי.
הזמן רץ ויפן מתרגלת אלינו. האנונימיות שלך אבסולוטית. כל תולעת ספונה בתוככי הקוקון שיצרה. כשאתה מתנייע לפי החוקיות שלהם אתה באמת ובתמים לא קיים ביקום שלהם, שקוף לחשרת האדם המרחפת סביב שוליך בכל רגע. יש מסוגלות לקלוט את הזר כמו שמכילים רוח פרצים או רעידת אדמה.
התחתית זה כבר משחק מחשב ואם אינך ממוקד ומכוון מטרה ולא בקי בכללים אתה מאבד נקודות בזמן וגם בכסף. כי בחישוב יומי תחבורה עולה לא מעט.
מגלים שבניה חדשה לגובה בטוקיו מפגינה סימני חריגה מקורית מתבנית השטנץ המלבני. בעיקר אדריכלים זרים שהוזמנו כדי להתפרע, אבל במתינות.
הגג בבית יפני נמוך נדיר שיחרוג מהסטנדרד. תקוע מלמעלה כמו תסרוקת עם שביל באמצע ושני צדדים משתפלים באותה זוית אותו אורך, שווים זה לזה בדיוק משעמם עד מוות. קודם התלוננתי שאין אחידות או המשכיות. עכשיו תלונה על גגות שטופים במונוטוניות של צורה וזוית. להרכיב פאזל של בתים שלהם זו דרגת הקושי הכי קשה. חמרי הבניה קלים, נראים פציחים, איפה שלא נשענים, קודם תמיד מוודא שלא יתמוטט שום דבר.
היום גם מיצובישי סוגרת מפעל טורבינות ומעבירה לסין, הבטיחה לא לפטר עובדים. מזכיר משהו אצלנו. שארפ שפשטה רגל תקבל תמיכה ותסגור מפעל צגים. כבר כמה שנים שהשיטה מקרטעת כי העבדות בעולם חיה וקיימת בזכות הורדת מכסים והסרת הגנות, שהטיקונים האמריקאים כופים על העולם. יפן נתבעת להוריד מכס על יבוא ארז מה שיגרום לחורבן הסביבה הכפרית שלה. ראש הממשלה יילחם, אבל אם רצונו לייצא חלפי מכוניות לארה"ב עליו לשקול את מי להקריב. המדריכות מספרות שלא כדאי להתחתן ולא להביא ילדים. יהיה רע. חברות הגיוניות נהרסות ע"י חברות פונדמנטליסטיות יצריות בגלל בצענות חוצת גבולות. יפן לדעתי פונדמנטליסטית ומזכירה דפוסים ערביים, אך מאד רגועה ולא נגועה בפרנויה הערבית. היינו היום במקדש מייג'י, קיסר שהוכר כאל. מחר הולכים לראות אימוני סומו, אז נדחה את תחזית היהיה רע עוד שבוע.
שעות הלחץ בתחתית בקו ימנוטה מזכירות את הסרטים של נדידת הגנו. אין להם ברירה וכולם מתנקזים לאותו רציף. יש גם כאן נדחפים, אך הרוב מבינים שיצטרכו לעמוד ושני המקומות הטובים בין עמודי הצד ליד הדלת הולכים לאמביציונרים, שמתחלקים ראשונה פנימה.
ג'יי אר חברת הרכבות רצתה נתח גם בעוגת קוי התחתית והיות והעולם התחתון של העיר חפור כולו הם הקצו ממסילותיהם שבקומת הקרקע והיכן שאין חצבו נתיבות באויר וזה הקו הרווחי מכולם. בשעות הלחץ, זו סביבה לצעירים בלבד, שנותנים לעדר לסחוף אותם ומתפקדים אוטומטית, עין ואגודל על מסך הפסיכיאטר הקטן ועין לדרך צופיה. מדי פעם כשאני מנווט החלטית מסתפחת אלי פמליה, שנוח לה להזדנב מאחורי ולו רק בגלל הגובה שמסתיר את הראיה וחוסך את הצורך בניווט. אני נקלע לשם לא בגלל שאני צעיר, אלא בגלל גילה שגם עדרי גנו לא יעצרו אותה בדרכה למטרה.
יש העדר פתולוגי של הכרה הדדית בין נוסעים לא מקורבים. מאגדלים בסמרטפון או בוהים קדימה או משימים עצמם נרדמים. בחסות הדוחק יוצא לי לעתים לחלוק מרחב עם פדחתו הפחוסה של שכן או לפרוס מהתבטאויות בית השחי שלי עם אפו של ביש מזל מקומי, שבזכות התורשה צימח פחות בלוטות זיעה (עכשיו קראתי שלא נכון). ליפני אמיתי יש נקודה מתה חשופה באחורי מרכז הפדחת משהו כמו הנקודה הצהובה, מועילה לזיהוי טוב יותר מגנטיקה.
הגשם המקומי הוא ספריי טיפות קלות, שביום רע מתמשך ללא קץ ולכך נועדה מטריה. בכניסה לחנות גדולה מזדקף מכשיר עגול פתח שאתה תוחב דרכו בכח את המטריה לתוך קנדום פלסטיק למניעת דליפת נוזלים.
בחנויות ובמסדרונות התחתית חם ודחוס ואתה עשוי לעשות בהם מרחק ניכר ולטפס ולרדת מדרגות ביחוד כשאתה תייר ולא יודע כשהגחת מהקרון אם הימינה או השמאילה ואיפה מסתתרות מעליות ואנה יימצא אסקלטור. הזעת ואז יצאת לעולמו של הקב"ה, שמטפח אקלים משלו.
ביציאה מגן עדן הוטל על האנוש היפני עונש נוסף. הלוך ילך כל חייו ואם יעצור אז יעמוד ורק בתורים בכל מקום כולל מעבר חציה. הם מתיחסים לתור דוקא בחיוב מעין חוויה חברתית מעצימה. לשבת אין כמעט אף מקום והמעט שבנמצא חשוף לגשם ולשמש ועוד תופעות עוינות. זה לא בשבילי, כבר החלטתי עקרונית לחזור, צריך רק לגלות לגילה.
גילה משכה אותנו למקדש מייג'י (שינטו) בגן יויוגי. תרגלנו קניית כרטיס בתחתית, בחרנו רציף נכון ויצאנו. הולכים זה הרושם העיקרי, בוטשים בחצץ ומחפשים לשוא ספסל לשבת, בליטה, משהו. המקדש נבנה כפרויקט ציבורי במאה העשרים, נהרס במלחמה ונבנה מחדש.
במקדש מייג'י נערכות חתונות וטקסי בגרות ילדים. שליט קבל פארק במתנה מכפוף, טבעי. קרה לאחאב קרה לאהוד. הקים בו מקדש וכשמת הוכר כאל. טבעי, קרה לאוגוסטוס. מוקדם נערכים טקסי הכנסת ילדים קטנים בבריתו של מישהו, לא חותכים וכולם יוצאים מחויכים הורים וסבים ומצטלמים. ואז מגיע זוג, הוא בגלימת פסים והיא בבגדי גיישה וסביב ראשה הילה לבנה צחורה עד כתפיה שניהם בכפכפים לא יכולים למהר. תיירים כמו זבובים מצלמים, מצפים להמשך, אבל השנייים בפנים אטומות מזדחלים לאולם ונסגרים. אחרי הרבה זמן זוג קודם יוצא לצילום משפחתי, איזה הקפדה על סדר והצלם כמו כהן שולט בכל פרט, צילום נראה לי מצורף היום לרוטינה הדתית. האם גם התקהלות תיירים תורמת ערך מוסף לארוע/
יקר מאוד בגד גיישה וראינו חנויות להשכרה. מי שמתהדרת בו אולי יש בכך הצהרת רכוש ומעמד. בזה אפשר לומר שמיצינו וחוזרים החוצה.
עכשיו תלמדו משהו הישר מפי הויקיפדיה. מייג'י החליף מספירה ירחית לנוצרית. 15 לחודש יום מילואה של הלבנה מתאים ליום הולדת ילדים ו 15 בנובמבר הוא היום המוצלח בשנה. ביום זה בנים גילאי 3 ו5 ובנות 3, 7 מובאים לחגוג במקדש את המשך קיומם מקבלים פריטי לבוש וזוכים לממתק מאורך אדום לבן סמל לאריכות ימים. ככלל רצוי שתדעו, שמספר לא זוגי מזלי יותר מזוגי. נכון שלא נובמבר היום אבל ראינו מה שראינו. אולי טקס ליפנים מחו"ל או כל אולי אחר.
ילד נרשם החל מ 30 יום מהיוולדו במקדש באזור מגוריו.
בכל המתחם אין מקום לשבת שזה לא חדש וגילה נחה על המדרגות בצד. פקח דת נזעק מיד להפריד בין קודש לחול.
נשרכים לאורך סמטת טקאשיטה עם המון אדם. כאן יסתובבו על פי הספרים נערים בתלבושות משוגעות. סוקרים חנויות קטנות לעטיפות חיצוניות נעלים בגדים וכן גם שמלות משונצות ופעם או שתיים עוברים לידנו מקרים מוזרים, אלא שזה לא מה שהיה פעם ועד שנזכרת לצלם אובדים בהמון. כשמנסים לצלם חלון ראוה מופרך מקבלים נונונו מבעל החנות. עוברים לרחוב מקביל ושם יושבים בני נער על פס מתכת צר והם והעוברים סוקרים אלה את אלה, גם פה אין די מוזרים להצדיק את השמועה. יורדים למרתף לאכול, קצת אינטימי והסוף הוא שדופקים אותנו במחיר. או אולי היה טוב מדי בערי השדה וכאן מציאות שונה. שוכרים חלל בתחתית לנסיעה חזרה.