המדריך האחרון – פרק 3 – אש מתפשטת

"אסולין. באמת הגעת בסוף. שיחררו אותך" צעק לעברו אלון.
"כן, אני כבר הרבה אחרי הטירונות. חכה חכה מה אני הולך להעביר לחניכים החדשים. סדרת חינוך כמו בצבא" השיב לו אסולין בחיוך.
"כן רק תהיה עדין איתם" אמר אלון.
"הכנת את כל הפעולה? כי אנחנו יושבים פה מתחת לגג בכניסה לפארק ביער, שם אנחנו מדליקים לכם את האש לסיום הפעילות" אמר לו דקל.
"כן כן, אל תדאג יש להם פעילות של שלוש שעות עכשיו. זחילות, ריצות וקפיצות. הם יחזרו לכאן רק בחושך" סיכם אסולין.

לפתע ראו כולם את ניב רץ במורד הכביש אליהם.
"הנה הנה, הבאתי את כתבי החידה, את ההקלטות, את הכל" אמר להם.
"אבל תזכור שזה יהיה כמו בצבא, עם דיסטנס, אנחנו המפקדים, הם חייבים לפנות אלינו בכן המפקד" הדגיש אסולין.
"אתה יודע שזה רק משחק? אל תשכח להגיד להם את זה, שלא יבהלו" הדגיש דקל.
"בעוד חצי שעה יגיעו החניכים, שובל כבר מחכה לנו בפארק למטה, נתראה עוד כמה שעות, תהיו איתנו בקשר" אמר להם אלון ונופף בידיו לשלום.
ניב ואסולין לבשו מדים, שמו כובע לראשם, שמכסה את עיניהם. ממש כמו מפקדים בצבא.
דקל ואלון ירדו במדרגות האבן לקרחת היער. מקום מותאם עם ספסלים, עם גג.
"תגידי שובל, איפה תמיר?" שאל אותה דקל.
"תמיר לא יגיע, יש לו בעיות בלימודים, הוא לקח כרגע פסק זמן מהתנועה" ענתה.
"איזה חוסר אחריות" התעצבן דקל. "כשאנחנו היינו אחראיים לא קרו דברים כאלה, הוא לא חושב קדימה? להשאיר חבורה של חניכים בלי אחראי, וכשאת המדריכה היחידה. איך תצליח לעמוד בהכל לבד?!"
"לא יודעת…" ענתה לו שובל בקול מפוחד.
"אלון אתה לא חושב שצריך לעשות משהו? התנועה עוד תתפרק" שאל אותו דקל.
"אמרנו שלא מתערבים נכון? באנו לכאן היום לעזרה כי שובל ביקשה. חוץ מזה תמיר החליט שהוא אחראי" ענה אלון בקשיחות. האגו דיבר בשמו.
"אני לא מבין אותך" צעק לעברו דקל. "אמרת שהתנועה היא מפעל חייך. כמו שהיא מפעל חיי, וזה עלול להתפרק. אתה לא תעשה משהו למנוע את זה?!"
"בוא נלך לחפש עצים למדורה, חייבים לדאוג שהיא תבער עד שהם יגיעו. גם צריך להכין את המקום כמו לטקס צבאי" ענה לו אלון בנימת זלזול קלה.
דקל השתתק. דממת אל-חוט שררה באוויר.
שקט של חוסר הסכמה והבנה.
"שובל תעלי למעלה, לקבל את החניכים ולהסביר להם שזה רק משחק" פנה אליה אלון.

החניכים החלו להתקבץ. כחמישה עשר במספר. פעולת האש משכה אליה עוד חניכים.
"שלום לכולם" הכריזה שובל בחיוך. "קבלו את המפקדים שלכם, כמובן שהכל משחק וחשוב לקבל הכל ברוח טובה."
"שלום לכולם אני המפקד שלכם היום ואנחנו מיד נקבל את מפקד המחלקה" שאג לעברם ניב. "כשאני אומר לקבלת המפקד המחלקה תמתח להקשב, שתיים, שלוש כולכם צועקים הקשב."
"לקבלת המפקד המחלקה תמתח להקשב, שתיים, שלוש…"
הקשב חזק נשמע באוויר.
"שלום לכולם" אמר אסולין בקשיחות. "מיד אשמיע לכם קטע קול ממפקדינו הבכיר ביותר עמנואלוב צפחונצלוביסקי."
אתגר לא פשוט היה לומר את שמו של המפקד הבכיר. ניב ואסולין הכינו את הפעילות בצורה הטובה והמירבית.
בהקלטה נשמע קול המום ומעוות שאומר : "שלום לכל החיילים. כאן מפקדכם הבכיר עמנואלוב צפחונצלוביסקי. היום עלינו לצאת ולתפוס כמה מלוכלכים. מאחל לכולכם הצלחה במשימה. הוראות נוספות תקבלו בהמשך."

פניהם של החניכים היו מגוונות. חלקם אהבו את הרעיון וכבר ציפו בכיליון עיניים לצאת למשימה. לחלקם פנים אדומות, מפוחדות ולא יודעות לקראת מה הם צועדים.
כולם הכירו את היער בעיר. מין פארק מיוחד והמסלול בו לא קצר. עובי הדרך לא עולה על 5 מטרים ובכל צד עצים רבים. הדרך מסולעת ומלאה בעליות וירידות. באמצע הדרך גשר על חבלים בגובה של מאה מטרים מהקרקע. המסלול יפה ומאתגר ביום, אבל החושך החל לרדת, רעש של חיות בר מסביב, ועל תאורה אין בכלל מה לדבר.

"אנחנו מתחילים לצעוד לעבר היער" צעק לעברם ניב המפקד. "דעו לכם שתצטרכו לזחול לא פעם על הרצפה, כדי להמנע מפגיעה של מלוכלכים."
"מה?! אין מצב" צעקה לפתע מיטל.
"רדי לחמש" התעצבן אסולין.
"מה חמש?" לא הבינה.
"חמש שכיבות סמיכה" הסבירה לה ליאב.
"נכון, רדי גם את לחמש" צעק אסולין.
כל החניכים כמעט החלו לצחקק.
"רדו כולם לחמש, יחד איתי" הדגים להם אסולין.
לאט לאט כל החניכים החלו להבין לקראת מה הולכים.
"הם חיים בסרט" לחשה מיטל לליאב.
"אני מזהיר אותך הפעם, פעם הבאה את יורדת לחמש וכולם סופרים לך" אמר לה ניב.
מיטל חייכה.

לפני הצעדה, ניב הדגים להם כיצד הולכים הליכה שקטה בלי שישימו לב אליהם.
ניב החל בצעידה לעבר היער.
לפתע אסולין צעק "רימון מימין כולם להתכופף מהר."
צעקה מחרישת אוזניים נשמע בעוד כולם מתכופפים ונשכבים על הרצפה.
"זה הולך להיות כיף" לחש אסולין לניב וגיחך.
בכל כמה מאות מטרים, צעק אסולין שזורקים עליהם רימון. הצעקות מחרישות האוזניים התחלפו ברצינות ובכיף.
"הנה הגענו לגשר הראשון, שמעתי שיש מספר מלוכלכים בצד השני, עלינו לחצות את הגשר, כל אחד בתורו ומיד להתרכז כגוש אחד" הדגיש בפניהם ניב.

אלון דקל ושובל כבר שעתיים מחזקים את המדורה.
שלהבת היא החניכה היחידה שפרשה מהמסע, היא נשארה עם שובל והבוגרים מאחור, עוזרת עם המדורה.
"מה שמך?" שאל אותה אלון בנחמדות.
"קוראים לי שלהבת, ואני מתנדבת בהמון תנועות נוער, לא רק בתנועה שלכם. אני גם במועצת תלמידים."
"איך את מרוצה התנועה בינתיים?" שאל אותה דקל.
"נחמד פה. מעט מבלבל שאין מדריכים קבועים, אבל זה בסדר" ענתה.
"רואה אמרתי לך" לקח דקל את אלון לצד.
"תקשיב אני יודע שהבטחנו שלא ניקח חלק השנה, אבל תראה גם חניכה אומרת לך שיש כאן בעיה, שים את האגו שלך בצד פעם אחת" חיזק דקל את דבריו.
"לא יודע, נראה מה יהיה, בוא נחזק את המדורה" ענה לו שוב אלון, בלי לענות ישירות על מה שאמר.

כולם חצו את הגשר והתרכזו באבנים שאחריו, כשלפתע מישהו קפץ מהשיחים וצעק "תפסתי אותכם היכנעו."
צרחה שלא נשמעה כמוהה כיסתה את אזור היער, כולם התפזרו וברחו מרוב פחד.
היה זה עדיאל, בוגר נוסף, שהגיע לעזור בפעילות, אך על קיומו לא ידעו.
עדיאל חובב אקסטרים. הוא מכיר את היער בצורה הטובה ביותר, בין אם זה בהליכות בשבילים נסתרים, או רכיבה על אופניים.
לקח לחניכות כמה דקות להחזיר את נשימתן.
"תכירו זה המפקד עדיאל, הוא לימד אתכם שיעור מאוד חשוב, שיעור הריכוז ופתיחת העיניים" אמר אסולין.
"נכון מאוד, אין אחד מכם שלא פחד, ובטח שאין אחד ששם לב אליי" אמר עדיאל.
עדיאל לימד אותם שיעור של הסוואה וכל הקבוצה החלה לחזור לאן שהחלו את המסע.
"בסוף המסע יבחרו המצטיינים שיקבלו פרס, כשנגיע למחנה, יחכה לנו טקס צבאי זה ברור לכולם?" שאל ניב.
"כן המפקד" ענו כולם כמקשה אחת.
עברו כבר כמעט שלוש שעות מפתיחת הפעולה. האור היחיד שהיה ביער היה האור של הירח ואורה של המדורה.
"שימו לב בעוד כשתי קטנות נגיע למחנה, תרוצו לשם עכשיו ותתרכזו מסביב למדורה בחצי עיגול מול שאר המפקדים, בלי לזוז" אמר אסולין.
"כן המפקד" צעקו כולם והחלו לרוץ לעבר המדורה.

שובל, דקל ואלון התרכזו מאחורי המדורה, כשכל החניכים נעמדים מולם בחצי עיגול.
אסולין, ניב ועדיאל הצטרפו גם הם לשאר המדריכים. ושקט שרר במקום.
המדורה לא הייתה גבוהה כלל ובחושך הזה, ניתן היה לראות רק את קצוות המכנס של כולם, הפנים של כולם היו קהות.
"שלום לכולם" הכריז אלון בקול סמכותי, כחלק מהמשחק.
"מקווה מאוד שנהנתם, ראיתי שהצלחתם לעבור את המסע בכבוד" המשיך.
"אתם כולם מצטיינים" הכריז אסולין.
"למדתם היום הרבה דברים" חיזק אותו ניב.
"לפני שכולכם נהנים מהאוכל שהכנו, ומקבלים מתנות קטנות, יש לי הודעה חשובה למסור לכם" אמר אלון.
כל המדריכים החלו להסתכל אחד על השני, לא הבינו מה פשר ההודעה.
"שמי אלון ואני בתנועה כבר ארבע שנים, כמוני גם דקל, שובל, עדיאל, אסולין וניב. התחלתם את השנה הזאת בדרך מעט צולעת, לא היה ברור לכם מי המדריך. ולכן אני מכריז כאן באופן רשמי, שדקל ואני המדריכים שלכם השנה החל משבוע הבא."
"אתם מוזמנים לאכול עכשיו" סיכם.

המדריכים החלו להתקבץ יחד לשיחה.
"מה קרה כאן אלון? מה השתנה?" שאל אותו דקל.
"צדקת. אי אפשר לתת לתנועה להתפרק" ענה.
"אבל אמרת שאין טעם להתחבר לחניכים חדשים" תקף אותו ניב.
"נכון" הוא השיב "אני לא מתכוון להתחבר אליהם. יחסי מדריך-חניך לא מעבר, אפילו חיוך קטן אני לא אתן להם."
"אבל זה בדיוק איך שתמיר התנהג בהתחלה" אמרה לפתע שובל.

"שלום" התפרצה לרגע רובי כשמאחוריה קסם ונגה.
"היה כיף היום" אמרה.
"כן" הנהנו קסם ונגה. "מעכשיו תבואו כל פעולה?" שאלה נגה.
"כן" ענה לה דקל. "ואתה אלון?" שאלה.
"יש מצב" ענה לה אלון בזלזול.
"יש לי שאלה אליכן" שאל אלון. "מיטל, יש לה אחות שסיימה תיכון עכשיו?"
"כן" ענו לו.
"רואה דקל איתה שווה להתחבר" אמר לו אלון בגיחוך.
אלון ניגש אל שקית המתנות ונתן אחת למיטל.
"אני מכיר את אחותך" אמר לה.
עיניה של מיטל נפתחו היא לא ידעה מה לענות. "מגניב" אמרה לו.
"גם את אח שלי אתה מכיר" קפצה ליאב "הוא למד איתך באותה הכיתה."
"נחמד" ענה לה אלון בזלזול.

כולם חזרו לביתם ונכנסו לקבוצה באינטרנט.
הפעם גם אלון, דקל, אסולין, וניב היו בפנים.
"מקווה שנהנתם היום… נתראה בפעולה בשבוע הבא" כתב אלון בקבוצה, והמעיט במילים, כדי לא להשמע נלהב מדי.
"היה ממש נחמד היום" ענתה מיטל.
"גם אני מאוד נהנתי" הגיבה ליאב.
"היה נחמד לי ולחברותיי" ענתה רובי.
לאחר מכן, המשיכו מיטל ליאב שלהבת ואלון לשיחה פרטית רק ביניהם.
השיחה הייתה ברוח טובה ונשמכה קרוב לשלוש שעות.
בכל אותו הזמן הקפיד אלון לא להתקרב אליהם מדי, וכל ניסיונותיהן לשאול שאלות אישיות ולהיפתח בפניו נכשלו.

למחרת קם אלון ונסע כרגיל לכיוון המכללה, שנמצאת בעיר אחרת. נסיעה לא ארוכה, בשני אוטובוסים. הוא נכנס לשיעור הראשון, הכל רגיל.
לפתע קיבל הודעה…