על כלבים ואנשים
"הם הלכו?"
"כן!"
"קדימה, תתחילי עם החבלים."
שושי ועזרא מיהרו להניח דלי מלא חומר מגרד מעל הדלת, שישפך ברגע שהיא תיפתח, מתחו המון חוטים על הרצפה מול הדלת כדי שהרגליים יסתבכו בתוכם, והכינו את הקולרים והרצועות.
שושי, כלבה דלמטית גזעית, הציצה מהחלון ואמרה, "הם צריכים לחזור בכל רגע, הבריכה סגורה בימי ראשון."
"כל שבוע הם שוכחים מחדש," פרץ בצחוק עזרא, בוקסר חום מנומר. שושי הצטרפה אליו, ויחדיו הם התיישבו וצפו בבני הבית חוזרים, פותחים את הדלת וצועקים בהפתעה כשהדלי של החומר המגרד נשפך עליהם. הם התפתלו ונכנסו פנימה, אבל הסתבכו בחוטים ונפלו כולם בערבוביה.
"מהר!" קראה שושי והתקדמה אליהם עם הקולרים. שני הכלבים שמו את הקולרים והרצועות על שני ההורים ושני ילדיהם בני העשר והתשע. הם קשרו אותם עם הרצועות לעמוד חשמל בחוץ לצד קערת מים וקערת בונזו בטעם דגים מיובשים וחזרו אל הבית צוחקים צחוק פרוע.
"אז…" אמר עזרא, "אוכל?"
"בוודאי," ענתה שושי ושניהם מיהרו את המטבח. הם הוציאו את העוף הצלוי מהקופסאות, שאריות הפסטה ורוטב העגבניות, הרבה שוקולד, יוגורטים, רביולי, מוקפץ, שניצלים, וסטייק אחד.
"אתה יודע מה הכי שנאתי?" שאלה שושי את עזרא תוך כדי לעיסת רביולי בטטה ברוטב עגבניות.
"מה?" ענה עזרא.
"את הילדים. תמיד היו מחבקים ונדבקים ומכאיבים לי. לא משנה כמה נהמתי, לא היו מרפים! וכשנשכתי, הייתי ישנה בחוץ," היא חזרה ממורמרת מהמחשבות לרביולי.
"אני הכי שנאתי את רבקה," אמר עזרא, "היא תמיד דיברה אלינו בקול הילדותי והמעצבן הזה, חשבה שאנחנו עם פיגור שכלי. איכסה!"
אחרי שרוקנו את תכולת המקרר, עברו לטלוויזיה. הם צפו עד שנרדמו על בטן מלאה.
"כמה רעש הם עושים בחוץ," אמרה שושי לפני שנרדמו במיטת ההורים, "אולי נמסור אותם לצער בעלי אנשים?"
"נחשוב על זה," הבטיח עזרא ונרדם.
***
"עזרא! קום חמוד שלי, הולכים לטיול!"
עזרא מיהר להרים את ראשו.
"שושי, את לא מאמינה איזה סיוט היה לי."
"מה? מה חלמת?"
"חלמתי שאנחנו חיים עם משפחה נוראית עד כדי כך שאנחנו צריכים לצאת לחופשי, לקשור אותם לעמוד חשמל בחוץ כמו כלבי רחוב ולהשתלט על הבית."
"אל תדאג," חייכה שושי, "כאן זה לא צריך לקרות."
הם קמו ממקום מרבצם בזנבות מכשכשים לעבר בעליהם, ליקקו אותו ויצאו החוצה לטיול.
תגובות (0)