באת ושינית את כל החוקים עונה 2 פרק 4

לא נתתי לזה להשפיע עלי יותר מידי, במקום להשפיל את עצמי עוד יותר, אני אשפיל אותו ואוריד מהגבריות שלו.
יצאתי מהחדר ונכנסתי למקלחת, הייתי חייבת לצנן את עצמי אחרי מה שראיתי.
אני מבינה פשוט שלבכות על כאלה אנשים זה כל כך מיותר, הם חלשים ואגואיסטים.
למה שאטריד את עצמי בגלל מישהו חסר ביטחון כמוהו?
אחרי המקלחת, לבשתי שמלה קצרצרה פרחונית ואורירית של בית וירדתי להכין ארוחת צהריים לשוהם.
"מלאך שלי, צהריים טובים." בירכתי אותו ונשקתי על לחייו.
"בוקר טוב אמא יקרה שלי." הוא תפס בפניי באושר ונשק גם הוא על לחיי.
"מה פשר השמחה הזאת?" שאלתי בהתעניינות וחיוך קטן התנוסס בפניי.
"סתם, דיברתי עם שני, היא הסכימה לפגישה קטנה היום בערב. אני לוקח אותה במוצאי שבת לאכול פיצה."
כל כך התרגשתי בשבילו, כשהוא רוצה משהו הוא משיג.
הוא לא וותרן, אני כל כך אוהבת את התכונה הזאת בו.
הוא גדל ומתבגר כל כך מהר ולפעמים מבין דברים בעצמו, בונה תפיסת עולם משלו ולא נותן לאף אחד לשנות ולערער אותו. הוא אמיתי וישר.
"כל הכבוד שוהם, גבר שלי." אמרתי בגאווה ונישקתי את לחייו שנצבעו באדום מהמבוכה.
הוא התיישב על הכיסא במטבח, והחל לבחון את פניי.
"אמא…מה עובר עליך?" הוא סאל וכיווץ את גבותיו בהתעניינות.
"הכל בסדר שוהם." שיקרתי, אני שונאת לשקר לו.
"את משקרת לי אמא, דברי." הוא פקד עלי בקשיחות. נאנחתי והתיישבתי על ידו.
"תראה…היום, אני נפרדת מאלירן."
"מה את הולכת לעשות?" לפתע קולו העיחף של אלירן נשמע ואז דמותו התגלתה למולנו.
"שוהם…תעלה לחדר, אני רוצה לדבר איתו."
ביקשתי בשקט ושוהם ללא שום שאלות קם מהכיסא והשאיר אותנו לבד.
אלירן הביט בי במבט מבולבל ומעט זעוף.
הוא צעד לעברי ונשען עם שתי ידיו על השולחן.
"אלירן…אני לא רוצה שנמשיך להיות יותר ביחד." נאנחתי ונשמתי עמוקות, יודעת שהשיחה הולכת להיות קשה עם המון כעס מצידו וגם מצידי.
"למה?" הוא שאל בשקט, עם קולו העמוק שתמיד גורם לליבי לזוז מעט.
"אני…אני לא חושבת שאנחנו מתאימים, זה הכל." עניתי בפשטות, גורמת לכעסו לגבור ולעלות.
"לא חושבת שאנחנו מתאימים?אל דברי איתי בחלקים, תפרטי יותר." הוא דרש את ההסבר שהוא חושב שמגיע לו כל כך לקבל אותו. אבל אני כבר הייתי אמורה לבעוט בו ממזמן מהבית.
הוא מרתיח בתגובותיו החוצפניות.
"ככה, היום פשוט תלך. תארוז ותלך." הרמתי מעט את קולי כדי להמחיש את הרצינות בכוונתי.
"אני לא עוזב עד שאני לא מקבל הסבר נורמלי." הוא קבע, והביט עמוק בתוך עיניי הירוקות.
"אוקיי…אני רוצה לצאת עם גבר, לא עם אפס כמוך." כפות ידיו התאגרפו לכדורים ואישוני עיניו התרחבו, פניו התעקמו בזעם רב ואני רק קיוויתי שלא יתפרץ וישבור משהו.
"אני אפס?" הוא שאל בקול נמוך ומחוספס.
"כן, אתה אפס, בוגדני. לא צריכה זבל בבית שלי." אמרתי שוב באותה הפשטות שהרתיחה אותו עוד יותר.
הוא שתק, נפל לו האסימון שראיתי את ההודעה שאחת הזונות שלו שלחה לו.
"למה את אומרת בוגדני?" הוא חקר, רצה לוודא שבאמת קראתי את ההודעה כדי לא להפיל את עצמו.
"תפסיק, אני יודעת וגם אתה יודע על מה אני מדברת. בוא נוותר על השיחה הזאת ופשוט תלך. תארוז ותעוף לי מהבית.
תלך לזונה שלך או שיש לך בטח אוסף, רק תבחר." אמרתי בעוקצנות וארסיות, הוא כמעט ונעלם בתוך עצמו כשהבין מי עומדת מולו.
הוא חשב שאני מסכנה?שאני מטומטמת?
הוא החל להתקדם אלי בצעדים איטיים, משמעותיים ומרתיעים אך לא הראתי לו שזה מפחיד אותי והסתרתי את הרעד בגופי.
"את יודעת…" הוא אמר והרים מעט את פניי בעזרת אצבעותיו שהיו מונחות על סנטרי.
הוא בלע את רוקו בכבדות והביט עמוק בתוך עיניי.
"אם לא היית חולמת על אידור כל הזמן וחושבת עליו בזמן שהייתי שוכב איתך, כל זה לא היה קורה." הוא אמר בקול רועד ומושפל.
הוא הרגיש מושפל, גרמתי לו להרגיש פחות גברי, שזה לא הדדי מה שבינינו.
הוא צדק, תמיד אני חושבת עליו ומחפשת אותו באנשים קרובים, באנשים זרים.
אני לא יכולה לשכוח את אהבת חיי, את מי שלימד אותי מה זה חיים בעצם, מהי אהבה.
מה זה להיות בטוב וברע.
הפעם תורי היה לשתוק, כי הוא צדק.
"רואה אין לך מה להגיד" הוא אמר בנימה מנצחת, חושב שזה מה שישכיח אותי מהבגידה.
"לא היית צריך לבגוד, היום יש דבר כזה לדבר, דו שיח. מכיר?" שאלתי ברטוריות ולסתו ננעלה בקשיחות.
"פשוט תלך…שום סיבה לא תצדיק את הבגידה שלך." התחלתי כבר להתייאש.
"אני…אני אוהב אותך." לפתע הוא אמר בקול רועד, עיניו נצצו מדמעות.
"ככה לא אוהבים בן אדם, בבקשה…אל תקשה יותר." כמעט והתחננתי.
הוא הניח את ידו על פיו ואת ידו השניה תפס במותן שלו והחל לצעוד אחורה.
"אני מצטער." הוא אמר בשקט, לא ידעתי אם להאמין, אבל בחרתי פשוט להירגע. לנסות לא לבכות ולחכות שילך.
אחרי הכל, כואב לי שככה זה נגמר, הוא היה חלק מאוד משמעותי בחיי ועכשיו שזה נגמר ככה בכעס ובפתאומיות באמצע החיים…זה קשה.
קשה לעכל, אבל עדיף לסיים, אני לא רוצה לסבול רגע אחד נוסף.
שוהם ירד במורד המדרגות והביט בי במבט עצוב, עצוב וסוער.
הוא נעמד מולי, מתלבט עם עצמו מה לעשות.
"אמא." קולו היה נמוך, הוא הניח את ידיו על כתפיי ושלחתי לעברו חיוך שאומר שהכל בסדר עכשיו.
"הכל בסדר." חייכתי לעברו וידיו עטפו את גופי בעידוד, בביטחון, הרגשתי בטוחה בין זרועותיו של המלאך שלי.
"אני בטוח שיש לזה סיבה שמצדיקה את זה." הוא אמר בתמיכה והידק את חיבוקו.
"תודה ילד שלי." לחשתי על צווארו שהריח בבושם של גבר וגופי כבר לא רעד יותר.
***
שוהם בבית הספר, בינתיים הכנתי לו ארוחת צהריים.
חתכתי את הבצל ודמעות החלו לזלוג מעיניי.
עצרתי את החתיכה ושטפתי את ישיי במים קרים.
נטלתי מהכיסא את המטלית שהייתה תלויה עליו וניגבתי איתה את הדמעות.
פעמון הבית נשמע ורצתי לעבר הדלת.
פתחתי אותה ואף בן אדם לא היה.
הבטתי לצדדים, שום דבר.
הבטתי על הריצפה ומכתב היה מונח על יד רגליי.
התכופפתי והרמתי אותו, סגאתי אחריי את הדלת והבטתי על המכתב בבלבול.
פתחתי אותו והוצאתי מתוכו דף.
'לא יפה להשאיר מאחורייך את האהבה הכי גדולה שלך.
בואי נגיד ש…את לא תשכחי אותה לעולם, היא תמיד תרדוף אחרייך.'
מה?

בננות, אוהבת אוהבת אוהבת אתכן, אני מודה לכן על הדירוגים והתגובות.
אתן מחממות לי עת הלב!!!!
מעריכה זאת ללא סוף

מקווה שתאהבו, אשמח לחוות שעת: )