שיטוט ביפן 06

ברחובה הגשום של טאקיאמה מתכוונים אל מקדש שינטו ובו 4 ביתנים. בקופה לא מאמינים שאנו מאמינים ומוציאים מאתנו 600 לאיש. מתחילים בביתן הקצת יותר גדול. המהשמו הראשון, גנרל מוכח יעזור לנצח את מי שתרצה, תרום וצפה. השנימהשמו יעזור לרפא. הפרוצדורה-שלם מחה כף וקח פתק, לעס לכדור וירק מעל הגובלין שמוצב שם. אם לא הצלחת סימן שלא יעזור. שלישימהשמו יעזור לכל מי שיתרום לו עט משומש לכתוב יפה (אמת ואמונה) מחטטים בקדחתנות ואז רואים בצד סלסלה עם לורדים ומברשות. תורמים אחד סופקים כפיים ומבקשים במחשבה. בקשה נשלחה. מבקש את גילה להנציח את הרגע והיא מכוונת ולוחצת וסמארטי לוחש בקול צרוד "סוללה חלשה" ומשתתק.
את/ה/ם הבנתם את זה!? הדיג מדג הזהב שכח לחבר קרס לחכה, סינדרלה זרקה את נעל הזכוכית נתקלה בקיר והרגל התנפחה, כפה אדומה לבשה מטפחת לבנה, זאב לא הבחין בה ורץ לצוד שפנים.
במוזיאון שליד המקדש, נצברו פסלים של ראשי אריות-280 במספר אם יש לזה חשיבות. לולא נאמר במפורש לא היינו מזהים. אריה רעיוני מומחש שונה מאריה טלויזיה, דומה יותר להיפופוטם רק בלי החטים, האף שרוע ונחיריו חורים עגלגלים אולי לפלוט עשן.
ממשיכים תחת הטיפות ונופלים על בית של סוחר עשיר של פעם. שלים נעלינו ומשוטטים והנה מדריך ישראלי מרצה לישראלים. נצמדים והאיש משפריץ ידע בקול מונוטוני. שהקיסר ציווה שבכל בית יהיו 2 מקדשים שינטו ובודהה, הראשון ניכר בקרניו ובפשטותו והשני ניכר בריבוי קישוטיו, מזבחו, כלי הנגינה ובאגפיו. באחד האגפים נשמרים לוחות האבות (בדת יש מקום רק למין החשוב) . אח"כ מוצגת לנו פינת קריאה. מה, קראו? כן, גם יצרו נייר גם הדפיסו וגם כתבו. אז האל ההוא ממקודם שמבטיח כתיבה יפה (צורתית) לא סתם.
הסוחר הזה עם עוד חברים מהשכבה תרמו לעיר 9 פלטפורמות מפוארות על גלגלים שהן בעצם מקדש נייד איש ופלטפורמטו. אחת לשנה מאוויררים אותן בתהלוכה מפוארת שמושכת תיירים כמו למשל בעלה של גילה ואשתו ובתאריכים אלה המלונות חוגגים (פועל כפול כמו שודדים). השנה יורד גשם כבר 4 ימים והתהלוכה התבטלה.
בשעה השתיים עשרה המוני התיירים יפנים וזרים באחוזים שווים פושטים על המסעדות. המערכת הסוכרתית של גילה תובעת תדלוק מיידי. חצי המסעדות סגורות לרגל החג ומה שנותר מוצף ומתנהל רישום תורים ואין נחמה. מתנהלים עגומות מתור לתור כשקיבתה של גילה משתלטת על מבע פניה וברכה הדווה מנצלת את ההזדמנות ומכתיבה קצב של צליעה. מזדחלים לאורך רחוב נטול תקווה והנה שלושה יפנים עסקיים נפרדים בפנים אורות מאשה, שמשדרת תודה בכמויות תועלתניות. ולפתחה של הדלת 3 גליונות בד בגובה הראש. הסימנים מרשיעים בתכלית כי גיליונות כאלה פירושם "הכנס, פתוחים לעסקים”. בקיצור, ישבנו בחדר פרטי בן 2 שולחנות ואכלנו לבדנו אוכל יפני מוקפד. החדר ספון עץ בהיר, ווזה יחידה נחה במרכז מדף נמוך, בקיר הצד אגרטל סידור נינוח לו על הרצפה ותמונת כתב צרה תלויה במרכו, חלונות רחבים צופים על תעלת המים, והכל משרה רגיעה. אני מתחיל להאמין בשטויות.
ברחוב ניגשים לבדוק התקהלות והנה פלטפורמה. הגשם פסק והכל יש, צועדים במדים, תיקונים אחרונים והרבה עצות. מבקיעים בקושי לכביש הראשי ושם עוד אחת ומשמאל מגיעה שלישית. האמת, שייטנו בבוקר במוזיאון לכבודן כי אמרנו אם הילד אין לפחות נראה איך זה נראה.
עכשיו גסה בהן נפשנו וחיפשנו מונית ואין, יען בגלל הצפיפות לא מגיעות. עודנו מצלעים ותהלוכה חוצה את דרכנו. נערים נושאים ראשי אריה כבדים ומאחוריהם שלמת בד שמייצגת את יתרת גופו. אלה עוברים ובעקבותם שתי שורות תלמידים מנקשים גונגים, אחריהן שתיים בנות הולמות בתוף גדול על עגלה וגדוד של פועות בחלילים. במרכז מפסעים בנים בכובעי קרטון מוזרים נושאים נסים. כל הדתות כל הטקסים.
על כל אלה אין עדות מסייעת בגלל חטא קדמון של מצלמה חדלת חשמל.

חיפשנו מונית להעפיל למוזיאון הפתוח על מורדות גבעה בקו ראשון לשרשרת הרי משהו שיוצרים את שולי הצלחת של טקאיאמה. השם הידה נו סאטו כפשוטו- האזור הכפרי של הידה, אזור שהעלה מס שנתי של 10 מרבדים לקיסר. אצלנו גבה המלך כדי שמן מאזור ההר.
סחבנו רגלים ממבנה למשנהו ואם היינו פתוחים ללמידה היינו זוכרים משהו. היער הוא מקור החיים שממנו נבעה עיקר הפעילות. כלי חיתוך עצים, מנסרה ידנית מזחלות הובלה, משרפה לפחמים וסאקה ישמח לבב אנוש. על הגג נקשרו חבילות זרדים מאוגדות וזוית התקרות היתה חדה כיאות, לא הגגות האנמיים של היום. חוטבי העצים ומנסריהם חיו 6 חדשים בבקתה צנומה מיטה ליד מיטה. גזע עבה שמשור אדירים ידני תקוע בו מסביר את מגבלות גודל הבניה. היו סוסים ולבעל מעמד היתה גם עגלה. אבל ספק אם היו דרכים עבורה. צואת אנשים שימשה זבל שדות ונאגרה לשימוש.
בחזרה שבנו באוטובוס מקומי.
אנחנו קונים בסופר, ובטקאיאמה יש כזה, ירקות ופירות מהמבחר הלא מגוון. ירקות אצלם מכינים מרוסק דק או מוחמץ או פרוס במרק. קונים שם גם בשר מוכן כהשלמה. במסעדה פשוטה מגישים קערה גדולה של נוזל, הרבה אטריות ונתחים סמליים של דברים אחרים. מסעדה יבשה יותר לא קל לאתר, אולי בתחנות הגדולות שם עוברים הרבה תיירים או במסעדות במלונות. מוצאים גם שימורי ירקות.
הוכח כבר שמי שחי על סף רעב חי יותר שנים. אז לא נחוץ שגם אנחנו נוכיח.
אוכל זו לא סיבה לנסוע ליפן, נוף יפה בהרים, אבל לא מרהיב. התרבות חולפת ברובה על ידנו כי איננו מודעים לפרטיה. הסטוריה עד לפני 300 שנה פרימיטיבית כמו שהייתה באירופה. נשאר הניקיון החולני והחיפוש חסר התוחלת למצוא פח זבל כי זבל יוק. עוד משהו, זה רכישת היכולת לנווט בין המונים שנשפכים מכל עבר בלי ליצור מערבולות. גם ליצור ציפיות נכונות מה אפשר להשיג ואצל מי. חיצונית זו חברה נעימה, שמשתדלת להימנע מתיקולים. היום בתחנה בבוקר שתי תלמידות גוררות חברה מעולפת מושיבות על ספסל. כולם מסתכלים, גם מערביים, איש לא מתערב. בא מדים זוטר לצפות, אחריו מגיע בכיר, מחכים. הילדה עם ראש שמוט לא מתה לא חיה, ישובה. מגרד לזוטר שרוול מראה להשכיב, לא מעז להציק לבכיר. גם החצאית קצרה, צניעות. 5 דקות עוד וילדה עדיין מכזיבה, כלום לא משתנה, החברות נכנסות ללחץ, זמן רץ ורכבות באות והולכות, לא מתעכבות. בכיר מורה להשכיב ואז חוזרים סימני חיים, אצבעות מגששות בגולמנות אחר פלאפון. חברות של ממש היו מתקשרות מזמן. כאן הלכנו.

מלון הריוקן השני שלנו בהקונה היה הראשון האמיתי, שידפון מחצלות בכל אשר תפנה וארבע כריות שטוחות סביב שולחן נמוך. איפה מתרגע מי שלא עשוי מגומי. זה קרה כשהעפלנו להרים. חברת נסיעות אחת שלטת בכל התחבורה לאזור ובאזור. שלישיות קרונות על פסים מנתבים אותך בין ערוצים של 60 מטר עומק. עוצרים ומבעד לחלונות הפנורמיים נראה הנהג מהדס בשלוה אחורה על רציף בלתי נראה, שאחריו אין אלא אויר וכמה צמרות שמזמן לא ערכו מפגש שורשים. תזוזה, אך מעתה נוסעים אחורה עד הזיגי הבא. יש בכאן מוזיאון פסלים פתוח, שכל מדריך ישראלי מציג לצאן מרעיתו כאילו גילה את יפן. הצאן מרעישים על רקע הדממה היפנית, אבל מתפזרים בשטח וגברים מנפחים לנשים-גנטיקה. באמת מרשים, כולל ביתן פיקאסו ועיצוב סביבתי, שמותיר הרבה מוזיאונים מאחור. עושים קילומטרג' בשבילים המשתרגים בלי לקטר.
משקשקים חזרה ושואלים על איפה אוכל ואיש לא שמע ואיש לא קנה. מה נאכל כשהעיירה נסגרת, החשיכה יורדת, קר וגשם ואין סופר ומכולת. חוצים את הכביש (היחיד) במעבר עילי והנה מימין דמוי לחם וקומץ לקוחות. מחפשים מה לקנות ואין, חוץ מחלות או עיבודי חמאה לעוגיות, אך הבנות יועצות שלמעלה צפון לו מקדונלד ובפינה ממתינה מעלית. ממריאים ובאמת לצעירים הנחמדים אכפת שנקבל שרות. נשארו אוברטיים למעננו ועד שלא הסתלקנו לא מראים שום איתות שנלך. לקחנו והסתרנו בכלינו והתגנבנו החדרה.
את הלילה עברנו על פוטונים מנמיכי טוס במפלס של הג'וקים. בבוקר השכמה בשבע. רבע שעה אח"כ חודרת מקומית בחלוק הבית מנערת שמיכות ומעלימה לתוך הקיר כל סימן שינה. רק גניחות לעיסה של קרדיות האבק מעידות על מה שהיה.
מביאה ארוחה יפנית בקעריות קטנות, מסרבים לארז שלא לתמוך בעצירות. מלחכים גיליונות אצות, טופו ושלוש ורסיות של דג. הקיבה המומה, לא מסוגלת להחליט אם שבעה או לא.

בהקונה עושים מסלול אלפיני
האזור שבוי בידיה של אודקיו. בישוב אודוארה נתק הקשר עם רכבות ג'יי אר, טיקונים בנחלותיהם שלהם שניכסו למערכת של עצמם ירוק עז. מעתה מתיישבים באדום המלוקק של הפיאודל דכאן. שלישיית הקרונות המזגזגת משקשקת אותך לגורה שהוא בין מקום לישוב והברירה הבאה היא מין כרמלית, אבל בודדת ששופכת אותך לטפס את המטרים האחרונים במו כל הרגלים שלשימושך ולשון בחוץ והפעם לנקודת יציאה של קרונות תלויים. נכון, עד כאן אין לך בחירה.
מתישבים בניתלים ומעפילים שוב ובפסגה מושלכים לחלל ומיטלטלים ברוח בתוך ענן ערפל סמיך, שעבר במקום שלא במקרה כי היום רוחני וגשום. נגאלים לתוך מסוף ועתה יש ברירה. לצאת להתעמת עם סועת הרים היפר אקטיבית ולטפס רגלית 401 מטר תלולים גם הם. עוברים בין נביעות גז ביצים סרוחות שעוין לבני אדם מאז ימות אשת לוט. פה ושם פורצת נוצת עשן דלילה ובצד מבעבעת בריכה ומולידה פלג לבן עכור שדוהר מטה. בצד מוכרים ביצים שחורות קליפה שבילו לילה במי המדמנה. גילה רכשה 4 ב 5000 פיצחה אחת במקום ואכלה את בשרה הלבן בהנאה, אבל היא משוחדת. ממקום חביב זה שבו ארעה התפרצות לפני 3000 שנה מורידה אותך אודקיו לחוף האגם שקיים מאז שבראה אותו ההתפרצות ומובילה אותך בספינת פירטים מדומה לחוף הנגדי. מכאן נשאנו אוטובוס כשעה דרך יישובי נופש בנוף דמוי כפרי לעיר מלוננו. ילדים יפניים הם נכס לאומי ובאוטובוס הם יושבים בעוד זקנים עומדים. ילדה בת 2 מתעוררת על מושב ולוחשת לאבא והוא מאיים ומרים יד להכות. היא מטפסת מטה, ניגשת אליו ומקיאה לתוך ידה וכנראה גם בלעה חזרה. קורא לאמא שנזעקת לנקות את הרצפה ואז את הילדה. החשש ללכלך בציבור מדהים. שבוע שאנחנו מחפשים פח זבל ואין. נדיר שמוצאים משהו ורק לבקבוקים. כפי שאתם מבינים הסתדרנו אבל כך לא מחסלים לכלוך.