נורמית/ פרק תשע

כשקמתי כבר היה חושך מוחלט, אני לא חושבת שאי פעם הבנתי כמה חשוך יכול להיות כשאין סביבך תאורה של בני אדם. אבל החושך היה פשוט יפיפה, בחיים לא ראיתי כל כך הרבה כוכבים, זה היה פשוט מדהים, כל כוכב נראה כמו יהלום זוהר, שולח קרניים קרירות ועדינות כל כך סביבו בשמיים.
שביל נוצץ בשמיים שחורים, לא יכולתי להסיר מהם את העיניים, כל כך הרבה כוכבים, וכל כך יפיפיים שהם גרמו לי לשכוח את כל מה שקרה עד עכשיו, פשוט לשקוע ביופי הזה. זו הייתה הפעם הראשונה בהרבה זמן שאיבדתי את תחושת הזמן שלי, פשוט נשאבתי ליופי הזה, לא מסוגלת להזיז את העיניים, בקושי למצמץ הרשתי לעצמי, רק להסתכל על היופי הזה.
עד שבסופו של דבר משהו הציק לי, לא הייתי מתחת לעץ? איך אני רואה את הכוכבים? הסתכלתי סביבי, ואז ראיתי עוד כוכבים, זורחים סביבי בנהר יפיפה של צבעים. הפרחים, אלה לא כוכבים, הפרחים זורחים באור כל כך יפה שלא חשבתי שאלה הם, הבטתי באור חדש בכוכבים שבשמיים, אלה לא היו שמיים ואלה לא היו כוכבים.
זה היה העץ, וכל כוכב היה פרח בענפים של העץ, וזה היה פשוט יפיפה. פשוט ישבתי מוקפת בפרחים זוהרים, על הקרקע ובשמיים שמעליי, וחוץ מהם היה חושך, הרגשתי כאילו אני שוכבת בשמיים מלאים כוכבים זוהרים, הדבר הכי יפה שראיתי בכל החיים שלי.
הושטתי יד לפרח קרוב, לא יכולתי לעמוד בעצמי, זה היה כל כך יפה, ומשהו בי רצה להגיד שזו אשלייה, שרק מגע יוכיח שיופי כזה באמת קיים.
הפרח הרגיש עדין, ואז שמעתי צווחה קטנטנה, עלי הכותרת של הפרח נפתחו וחשפו פייה קטנטנה, זוהרת, היא הביטה בי בהפתעה מוחלטת ואז התחילה לצחוק, בחיים לא שמעתי צחוק כל כך יפה, כאילו טיפות קטנות של גשם פוגעות בפעמונים. מהצרחה שלה נפתחו עוד ועוד פרחים ורעש של צחוק פעמונים נשמע בכל השדה כשיותר ויותר פיות ראו אותי יושבת מופתעת באמצע השדה שלהן.
פתאום הבנתי, הפרחים לא זרחו, הפיות שבתוכם הפיצו את האור.
במהירות מצאתי את עצמי במערבולת של צחוק ואור, כשהפיות התעוררו מהשינה בפרחים שלהם ועפו סביבי מסוקרנות ממני בדיוק כמו שאני הייתי מהן.
אם הנהר של הכוכבים היה יפיפה המראה הזה עקף אותו בקלות, מלא אורות קטנים וזורחים שעפו סביבי ובכל שדה הפרחים. חלקן הקימו מעגלים באוויר מחזיקות ידיים ורוקדות, חלק שיחקו לי בשיער או התיישבו על הכתפיים שלי משועשעות. זה היה פשוט יפיפה…
וככה מצאתי את עצמי, עד הזריחה, פשוט יושבת בעולם קסום ויפיפה, זורח וחשוך בו זמנית.
כשהשמש עלתה הפיות הקטנטנות כבר התעייפו, וכולן עפו אל בין העלים של העץ, מתחבאות מפני האנשים שערים בשעות היום. חלקן משכו לי בשיער ובקצות האצבעות, מנסות לשכנע אותי במשיכות עדינות לטפס גם על העץ הענק.
הבטתי על העץ הענק, ראיתי ביניינים יותר נמוכים ממנו, הוא היה גבוהה ועבה כל כך, אם כל השכבה שלי בבית הספר תחזיק ידיים לא נצליח להקיף אותו.
הענפים היו כל כך גבוהיים מעליי, עשרה מטרים לפחות, ואלה עוד היו הענפים הנמוכים… בלי להצמיח כנפיים אני לא יוכל להגיע אליהם, נאנחתי.
טוב מה יש לי להפסיד מלנסות? אף פעם לא הייתי טובה בלטפס במיוחד, אבל אחריי כמה ניסיונות שעלו לי בידיים וברכיים חבולות, הצלחתי להגיע לאחד מהענפים הנמוכים ולמשוך את עצמי לישיבה עליו. טוב הגוף הזה בהחלט חזק מאוד, ומשם טיפסתי מענף לענף, עד שהגעתי למצב שלא ראיתי את הקרקע, רק עלים ירוקים ססגוניים ופרחים בכל כך הרבה צבעים שלא דימיינתי בחיים שלי. התיישבתי על ענף, נשענת על גזע העץ מכוסה הטחב.
היה כל כך יפה פה, הפרחים הקיפו אותי בצבעיים רעננים ויפיפיים, העלים נראו בורקים וכל כך ירוקים רעננים, אפילו גזע העץ נראה בצבע חום עמוק שהתנגד לטחב הירוק שהחזיר אור שמש שמידי פעם הצליח להטיל קרן בודדת דרך העלים.
לאן שלחת אותי ריין? האם זה גן עדן? הפיות עפו להן בין העלים, מטילות צל קטן כל פעם שהן עברו מאחוריי עלה, מידי פעם מתיישבות עייפות על ענף או על הכתפיים שלי לנוח.
הן דיברו, לא הפסיקו לשנייה, אבל כל מה שאני שמעתי זה צליל של פעמונים ברוח, של נחל זורם ושל עלים שמתנופפים ברוח.
אם זה גן עדן, אני מוכנה לחיות כאן לשארית חיי.
מאושרת.