מסומן: פרק רביעי- "על תכניות בריחה ודלתות רבות"

סיירה נעמדה וחיוך נפרש על שפתייה, היא הושיטה את ידה אל דילן הנשען על הקיר במבט מיואש למדיי. הוא הרים את ראשו אליה, מחפש את מבטה, אך היא הייתה ממוקדת בלהריץ את תוכניתה בראש שכלל לא שמה לב אליו, הוא החזיק בידה וזאת משכה אותו בחוזקה.
"מה?" שאל בעצבנות כשראה את חיוכה הגדול, חושב בליבו על סיבות אפשריות לחייך במצב כה עגום, אך לא מצא, לפתע, האזעקה החזקה נפסקה, דילן רק הביט בה בדרישה לתשובות.
סיירה לא ענתה לו. היא רק עמדה ובחנה את החדר, דילן עקב אחריה במבטו.
"אני חושבת שיש דרך להסתלק מכאן מבלי להיתפס." אמרה אחרי כמה דקות שתיקה מייאשות.
היא הסתובבה בבהלה והחלה מתהלכת במהרה ויוצאת מהחדר בו החזיקו את דילן.
"איזו דרך?" לחש, בעוד עוקב אחריה, בקושי רב, פצעיו עדיין לא החלימו, ולמען האמת עוד היו רחוקים מהחלמה, וראשו עדיין כאב כאילו דקירות סכין מפלחות את רקתו.
"ג'יי!" צעקה סיירה, בזמן שירדה במדרגות שהיו משמאל המסדרון, לטעמו של דילן כל המבנה היה נראה אותו הדבר, אותם קירות מפלדה רעועה, אותן מדרגות צבועות בחום מתקלף, אותו ריח מוזר של מעין עובש, הכל היה אותו דבר, בשניות היה יכול לאבד דרכו בתוך המבנה הגדול ההוא.
סיירה התקדמה אל תוך אחד החדרים בתוך המבנה, ובקושי רב הזיזה את הדלת, דילן נכנס אחריה, ומולו נגלה חדר המלא במחשבים, והנערים אשר קודם לכן כלאו אותו בתוך חדר קטן, בעודו פצוע ומדמם.
"מה לעזאזל, סיירה?" התקדמה לעברה ג'יי, נועצת מבט בדילן.
"אנחנו צריכים לברוח. עכשיו. מה את מתכוונת, להשאיר אותו פה לבד לביקור ידידותי לממשלה?" שאלה סיירה בעצבנות.
"אם אנחנו לא נברח מכאן עכשיו, כולנו נזכה לביקור מהם." אמר סטיוארט, מצביע על לוח הבקרה שנצבע כולו באדום ועליו כתוביות שחורות המזהירות על גורמים זרים המתקרבים למבנה.
"על מה חשבת?" שאלה ג'יי את סיירה, למרות שמבטה היה כולו על דילן.
"החלון." לחשה סיירה.
"השתגעת?" גיחך אקל. "את רוצה להטביע את כולנו?" דילן עיקם את מבטו למשמע דבריו של אקל.
"להטביע? למה הכוונה?" לחש, מבטו היה מפוחד ומבולבל, הוא הביט באקל, וניסה לפרש את תווי פניו, אך פניו לא הסגירו דבר, הוא היה נראה אפילו מעט, אדיש. אדיש למצב.
"אנחנו מתחת למים," אמרה סיירה.
"לא, לא." גיחך אקל. "אנחנו לא מתחת למים, אנחנו על קרקעית הים, גאונה. חשבת אולי כמה עומק זה?" דילן החל להתנשם במהירות, ורעד קלות, אך אף אחד לא הבחין בכך.
"יש לך רעיון אחר?" התעצבנה סיירה, והביטה בו בכעס, אקל השתתק, הוא הביט בדילן החיוור ועיקם את מבטו.
"אנחנו יכולים לחכות להם." אמר סטיוארט, ג'יי הביטה בו בשאלה.
"למה הכוונה?" שאל אקל, מסיט לאיטו את מבטו מדילן.
"אם אנחנו נחכה במבנה, ונתחבא, הם אולי יעזבו במחשבה שאין כאן אף אחד." השלים את משפטו.
"מה גורם לך לחשוב שהם לא ימצאו אותנו? אין כאן בדיוק מקומות מחבוא." התערבה סיירה, "ג'יי?" שאלה, מבטה הופנה לדילן, שנראה כאילו מנסה לחשוב על משהו בעצמו.
"לא. אין כאן." נאנחה ג'ייד בעצבנות. "אבל עדיף להסתכן בזה. אם הם יחפשו ולא יצליחו למצוא אותנו, אול הם יעזבו, זה סיכוי קלוש, אבל זה עדיף." אמרה ויצאה מחדר הבקרה.
סיירה הסתובבה והחלה עוקבת אחריה.
"ג'יי.." לחשה.
"לא, סיירה. אקל צודק, אנחנו לא יודעים איזה עומק אנחנו, אנחנו לא יכולים לעשות את זה. זה מסוכן מדי," היא פנה ימינה ופתחה במהירות את דלת הפלדה הכבדה שהובילה לעוד מסדרון.
סיירה הביטה מסביבה בפליאה, היא מעולם לא חשבה שהמבנה הזה הוא כה גדול ומסובך.
"לאן אנחנו הולכות, ג'יי?" ג'ייד פנתה ימינה והמשיכה ללכת.
"ביום השישי שהיינו פה, הבנתי כמה אנחנו לא יודעים כלום על המבנה, כמה דברים יכולים להיות מוסתרים מתחת לאף שלנו מבלי שנדע, אז התחלתי להסתובב, לחקור טיפה את המבנה, כמובן שרוב הזמן, זה לא הניב תוצאות," הן הגיעו למבוי סתום, ומולן הייתה דלת עץ צבועה באדום מקולף, ג'יי בעטה בה במהירות וזאת נפתחה, הדלת הובילה לגרם מדרגות נוסף.
"עד שמצאתי את המקום, הזה." היא הורידה את רגליה מהמדרגה האחרונה, ומצאה את עצמה בחדר מלא בכלי נשק.
"אין לי מושג מי האיש המעוות ששם דווקא אותנו, דווקא פה, אבל יש לי הרגשה שהוא ידע שזה יגיע לזה." היא לחשה והורידה אקדח גדול ולבן שהיה תלוי על הקיר לצד עוד שש כמוהו.
סיירה נעמדה על גרם המדרגות, הבעה של הלם הייתה על פניה.
"קחי." אמרה ג'ייד וזרקה לעברה אקדח קטן שחור.
"בואי תעזרי לי לסחוב את שאר הרובים." אמרה, סיירה ירדה, ובשתיקה הורידה עוד שני רובים גדולים ולבנים.
ג'יי הכניסה לתוך תיקה רימונים שהיו ממוקמים בסדר על השולחן וכבר העלו אבק, וסיירה בחנה את הארון שהיה מלא בתחמושת.
"זה כל כך מעוות." לחשה, והעבירה את אצבעותיה על הרובה, היא לקחה את כל מה שיכלה לסחוב, תחמושת היא הכניסה לתוך תיקה, ולקחה עוד שני רובים קטנים. לבסוף היא וג'יי יצאו והחלו חוזרות בדרך ממנה הן באו.
"אני אפילו לא יודעת איך יורים ברובה." אמרה בקול חלש, ג'יי גלגלה את עיניה בחוסר סבלנות ונעצרה.
"תראי. " אמרה והרימה את הרובה לכיוון אחת הדלתות. היא הכניסה תחמושת אל תוך הרובה, ולחצה על ההדק הלבן, צרור של כדורים נורה על הדלת והוריד אותה בשניות ספורות.
"לא רע." צחקה, והחזיקה את הרובה שלה בחיוך, סיירה גיחכה.
"כמו שתמיד אמרתי, אמון יש רק בכלי נשק." היא הורידה את הרובה והמשיכה ללכת, סיירה מאחוריה, בוחנת את הרובה שלה.
ג'יי פרצה לחדר הבקרה וחייכה.
"אוקיי, בנות." לחשה וזרקה את אחד האקדחים שסחבה בתיקה אל עבר אקל.
"אלו יגנו עליכם במקרה שהתוכנית לא תעבוד." סיירה זרקה עוד רובה לבן אל סטיוארט והוציאה מתיקה תחמושת והניחה אותה על השולחן. אקל וסט' נראו המומים במעט, אך ניגשו לקחת אותה מן השולחן.
"אתה," הסתובבה ג'יי אל דילן.
"אתה לא זז מפה, שומע?" אמרה והוציאה חבל מתוך תיקה.
"ג'ייד, אנחנו לא יכולים לעזוב אותו כאן." סיירה אחזקה בחוזקה את ידה של ג'יי ולא נתנה לה לזוז.
"אם יקרה משהו, הם ירצחו אותו, את יודעת את זה." הוסיפה.
"לא הם לא, הם לא הורגים את האנשים שלהם."
"ואם את טועה? אם הוא רק בן אדם כמונו?" שאלה סיירה, קולה רטט, ולא עלה על לחישה.
"בסדר." אמרה ג'יי והשתחררה מאחיזתה. היא ניגשה אל דילן וקשרה את ידיו.
"אתה תבוא איתנו," ג'ייד נאנחה בתבוסה קלה, בעוד דילן ניסה בכל כוחו להחניק חיוך, היא הביטה בו בעצבנות ומשכה בחולצתו המלוכלכת.
"שיהיה ברור, אתה עושה תנועה חשודה, אני הורגת אותך. אתה פותח פה, אני הורגת אותך. אתה נושם חזק מידי, אני הורגת אותך. מבין?" ג'יי זרקה אותו מעליה, והוא הביט בה בספק.
היא יצאה מחדר הבקרה ואיתה יצאו אקל וסטיוארט, האזעקה חזרה לפעולה, והמחשבים הודיעו על התנגשות גורמים זרים בעוד כעשרים דקות.
"תשתיקו את זה!" צעקה ג'יי מבעד לדלת, וסיירה ניסתה להשתלט על המערכת.
דילן רק נעמד והביט בה.
"אין לך מה להיות מדוכא, ככה זה עוד נחשב נחמד בשבילה." אמרה סיירה כבדרך אגב.
"זה לא מה שמדכא אותי. איך כולם חושבים שאני אחד מהם? זה מה שמדכא אותי. שכולם פה מאמינים שאני מסוגל לעשות דברים כאלה." סיירה הזיזה את אצבעותיה במהירות על מקשי המחשב והאזעקה השתתקה.
היא הסתובבה בחיוך. "אני לא." היא אמרה ויצאה מחדר הבקרה.
"אתה בא?" חייכה, והביטה בו.