חייה של לונה – פרק 16-

פרק קצר כי אני רוצה לשמוע את דעתכם. תגיבו אם נשפכתם מצחוק, או אפילו גיחכתם… ^_^

והסרט התחיל.
…….
בצעקות אימה מחרידות.

היא אצה ורצה בעיר השוממת, עיר עזובה ומתה, מתה בדיוק כמו שאר האנשים בעולם. אימה בעיניה, סוערת בין הערפל והאפר, הבניינים ריקים ואפלים, פה ושם צללים מציצים, משקיפים עלייה. והיא רצה, רצה ברחובות השוממים והמאיימים, נמלטת, אך יודעת שלכל כיוון אשר תנוס, ימצאו שם עוד ועוד. דמעות של ייאוש בעיניה, ריח של דם בכל מקום, ליבה הולם בחוזקה והיא מגיעה למבוי סתום. היא קורסת על הבטון הקשה והמחוספס. פניה מלוכלכות וידיה ספוגות דם, היא יודעת שעוד מעט יגיע סופה, היא מביטה לשמיים העכורים בחוסר תקווה, נשימותיה קצרות ודלילות, עיגולים כהים מתחת לעיניה מסמלים חוסר עמוק בשינה. היא חסרת אונים ויודעת שהיא לא יכולה להמשיך לברוח, היא כבר כמעט משלימה עם מצבה וגורלה. היא כושלת בניסיון לקום, העלתה מתפשטת והצללים מתקרבים. היא שומעת אותם ונתקפת אימה. הם מקיפים אותה, הליכתם מאיימת בשל איטיותה, מראם כמו ילדי השטן. מתים מהלכים, פגועים, חלקם אכולים, חסרי חיים.
ואז,
פתאום… (*היא צועקת*)

"בו!" קול חרישי נשמע באוזני.
צעקה אדירה ועזה התהדהדה בין הקירות.
לקחה לי שנייה להבין שזעקה זו יצאה מפי ההמום.
סובבתי את ראשי מעט, ובזווית העין ראיתי את כריס מאחורי, שפוף וידיו על משענת הספה. עיניו המתנצלות והדואגות דומעות,
אך שאר פרצופו מתפקע מצחוק, והוא ממש נחנק מעצמו, הוא כשל לאחור ופשוט נשכב על הרצפה ומשתולל בכדי להכניס אוויר לריאותיו, דופק בידיו ורגליו כנגד הרצפה.
ואז שמעתי נחרה רמה מצידי האחר, סובבתי את ראשי וראיתי את קווין, עיניו עצומות, מזיל ריר, כשהוא שכוב למחצה על הספה, כתוצאה מאי שליטה על פיו שפתוח לרווחה בזמן שהוא מוציא את אחרון חלקיק האוויר מראותיו.