נורמית/ פרק שש, האשליה והשמש.

ישבתי בפינת החדר וצחקתי בהיסטריה, חדר לבן וכמעט ריק, מיטה ומראה גדולה.
במראה ישב נער אלפי עם משקפיים יושב גם הוא בפינת החדר וצוחק בהיסטריה, ריין, ההשתקפות שלי במראה.
זה לא אירוני? שאני שניסיתי לברוח מהסיפור היא חלק מסיפור מאז שאני יכולה לזכור את עצמי? אני חשבתי שאני נורמית, מתברר שאני משנת צורה וזו הייתה רק אשליה. עכשיו הביישנות של ריין, קיסמי האשליה המושלמים שלו שדאגו שרק אני יוכל לראות אותו הוסברו.
לא היה שום קסם, והוא לא היה ביישן, אני פשוט הייתי היחידה שראתה אותו, כי הוא היה בראש שלי. אף פעם לא היינו ביחד במקום עם עוד אנשים, זה תמיד או אני או הוא. ואף פעם לא חשדתי בזה, בעובדה שרק אני מדברת איתו, שהוא כל כך התעמץ להרחיק אותי מההופעות שלו. לא, הוא לא עשה כלום, זו הייתה אני. והאני השנייה הייתה מודעת להכל, אני השנייה התחזתה לבן אלף.
כמה הסתרתי מעצמי? כל כך רציתי חיים נורמליים שאפילו אני עבדתי כדי להחביא מעצמי את האמת? ריין, כל הפעמים שהוא סיפר לי על המשפחה שלו, על החיים שלו, זה היה שקר? אני שיקרתי לעצמי, טוב זה בהחלט דורש חתיכת דימיון.
ואני השנייה ניהלה חיים אחרים? מה עשיתי בלילות? כשחשבתי שאני ישנה ובעצם הייתי ריין, הייתי מישהו אחר. את הצחוק שלי קטע דף שנדחף מתחת לדלת, קמתי והרמתי אותו, סוף סוף משהו קורה, כבר שעות שאני בחדר הזה לבד.
בכתב יד מסולסל ועדין נכתבה שאלה אחת.
״מה השם שלך?״ שתקתי, השם שלי הרי זה ברור, קוראים לי-
רגע, מה השם שלי? ניסיתי להיזכר בחיים שלי, ההורים שלי, האחיות שלי, המורה בכיתה… איך הם קראו לי? שתקתי והידיים שלי התחילו לרעוד, איך אני שתמיד הייתי בטוחה שהחיים שלי נורמליים לא יודעת מה השם שלי? ואז הבנתי, ריין הוא לא אשלייה שאני יצרתי.
אני האשליה שריין יצר, הם אמרו שהוא מנהיג של איזה תנועת התנגדות שטותית כל שהיא בעיתון. אז, אם הוא היה צריך להתחבא מהמשטרה, הדבר הטוב ביותר זה לא פשוט להתחזות לאנושית רגילה? אחת נורמלית לחלוטין, ושגם מנסה להישאר אחת כזו בכל הכוח.
אלפים טובים בקסמי אשליה, אז הוא יצר אותי, אשלייה. כפה על העולם זכרונות שלא שם, הורים שנוספה להם בת, עוד תלמידה בבית הספר, הרי מה עוד נערה אחת נורמלית לעולם הזה?
כנראה כדי לא למעוד, לא לחשוף את עצמו, הוא פשוט דאג שאני לא אדע שהוא קיים, דאג שאני יהיה בטוחה שאני רגילה לחלוטין.
״אז סוף סוף הבנת מה אנחנו?״ שמעתי קול מוכר וזר בו זמנית והסתובבתי בבהלה, על המיטה ישבה… לא… אני ישבתי על המיטה, הסתכלתי על עצמי, על אני האנושית, האשליה.
״את לא פה… את אשליה…״ לחשתי עם קול רועד, לא רציתי להאמין לזה, הקול שלי לא היה שייך לי, הוא היה גברי מידי, אבל היא דיברה בקול שעד היום היה שייך לי.
״לא, אני לא אשליה, אנחנו אשליה. עכשיו הבנת למה הם התכוונו בשאלה האם את מוכנה להרוג את ריין? כי אם היית בוחרת בחיים רגילים האשליה הייתה מנצחת. ריין היה נמחק ואת היית נשארת.״ היא צחקה, או שאני צחקתי?
״אז איפה הוא? איפה… איפה ריין?״ אם היא האשליה, ואני ריין, או שהיא ריין ואני האשליה אז לאן המקורי נעלם בכלל?
״ריין הלך לישון, ואת נשארת, לדאוג שהוא לא ימות עד שהוא יתעורר.״ היא נעמדה מולי מחייכת.
״ו-וכשהוא יתעורר?״ פחדתי מהתשובה ששתינו ידענו.
״זה לא ברור? את תעלמי.״ היא צחקה ונעלמה משם, משאירה אותי לבד בחדר, עם חתיכת דף. טוב, אני בהחלט לא הולכת להעלם, אני יצליח למצוא פתרון שלא דורש רק מאחד מאיתנו להתקיים. כי ריין עשה טעות, הוא הטיל קסם, ולקסם הזה קרה את הדבר הכי מסוכן שיכול לקרות.
הוא פיתח מודעות עצמית, לא אני פיתחתי מודעות עצמית, אז אם הוא בוחר להיות ריין, גשם, אני בוחרת להיות השמש שתתנגד לו. יש לי שם, ואני יבחר אותו לעצמי.
״קוראים לי סאן.״