מציאות אחרת- פרק 22 (ליאם) זה פרק אחרון!!
ליאם:
לעזאזל.
חרא.
למה אמרתי לה ככה? מה לעזאזל הבעיה שלך, ליאם?
כשנזכרתי בהבעת פנים שלה הרגשתי בחילה עזה.
לעזאזל.
חרא.
לא הצלחתי לישון כול הלילה. הפנים של האנה חזרו והופיעו במחשבותיי; הבעת פניה כשאמרתי לה את המילים הללו, והעיניים היפות והמוכות אלם שלה…
לא הצלחתי לסלק אותה מהראש שלי.
זה לא עמד לעבוד בינינו. היא לא יכולה להיות עם מישהו כמוני גם אם היא לא מבינה את זה עכשיו. היינו מעולמות שונים לגמרי; איך עמדתי להשתלב בעולם שלה? ההורים שלה לעולם לא יקבלו אותי, כול הסביבה שלה לא תקבל אותי. היא רגילה לאיכות חיים גבוהה ואני לעולם לא יכול לתת לה את כול הדברים שהיא קיבלה כמובן מאליו, בסופו של דבר זה ייצור טינה מסוימת בינינו. אני לא יכול לשכוח את העובדה שהיא בליגה אחרת ממני והיא לא תוכל להיות מאושרת עם מישהו כמוני שלא יכול לתת לה את הדברים שהיא רוצה.
האנה כמו ילדה קטנה, לא רואה מעבר להיום, אימפולסיבית וסוערת. היא לא מבינה את זה עכשיו אבל היא תבין את זה בעתיד. היא לא יכולה להיות מאושרת איתי.
הימים עברו ולמרות שניסיתי לשכנע את עצמי שעשיתי את הדבר הנכון, לא הצלחתי להוציא אותה ממחשבותיי.
לא ראיתי אותה במכללה, אולי היא התחמקה ממני, רוב הסיכויים שהיא לא רצתה לראות אותי.
הרגשתי אבוד ואדיש לסביבה. בקושי הצלחתי להקשיב בהרצאות, הייתי מוסח דעת בעבודה כול הזמן, ואריק חבט בי כמה פעמים בראש כשלא עניתי לו כשהוא דיבר איתי בחדר.
התחלתי להתחבט בעצמי אם ללכת לראות את האנה. התחלתי להסס ולפקפק במעשיי ככול שהזמן עבר.
כול מה שקרה עם האנה הציף אותי; זכרתי איך הגוף שלה נגע בשלי, איך שפתיה התחככו בשלי, אותה צוחקת ושמחה, מקפצת ונלהבת. איך היא היתה יושבת שקועה ורצינית כשהיא צפתה בסרטים, איך היא דיברה עליהם בהתלהבות וענייניות שכול כך אפיין אותה. זכרתי איך היא בכתה על אימה באותו לילה שהגיעה לבר שבורה ומפורקת, איך היא זרקה את הבקבוקים וניפצה אותם על הקיר.
איך היא אמרה שהיא אוהבת אותי.
לעזאזל.
לא הצלחתי לישון טוב באותו שבוע. העיניים שלי היו נפוחות ונראיתי חרא, כמו שאריק טרח לציין בפניי.
אולי טעיתי בקשר להאנה.
מי אני שאחליט עבורה שהיא עומדת לסבול איתי? למה אני חושב שאני יכול לנבא את העתיד? את מה שהיא תרגיש כשנהיה ביחד? שהיא תצבור כלפיי טינה במהלך הזמן?
למה אני מחליט בשבילה מה היא רוצה?
אם אני רוצה להיות איתה, והיא רוצה להיות איתי, מה עוצר בעדי?
לאחר שמונה ימים מאז השיחה האחרונה שלי איתה החלטתי ללכת לדבר עם האנה.
הייתי עצבני ודרוך. לא ידעתי איך היא תגיב אליי, הייתי בטוח שהיא עומדת לסלק אותי מהמעונות.
הגיע לי.
זאת היתה שעת דמדומים כשדפקתי על החדר שלה. הרגשתי את הלב שלי מפרפר בעצבנות.
אליס, שותפתה לחדר, פתחה את הדלת; הבעת הפנים שלה התחלפה להבעת פנים זחוחה כשראתה אותי עומד בפתח הדלת.
"הגיע הזמן שתופיע…" היא אמרה.
"איפה האנה?"
היא הרימה גבה ואמרה, "יש לי משהו בשבילך…" היא הפנתה אליי את גבה מבלי לענות לי ונכנסה חזרה לתוך החדר והשאירה את הדלת פתוחה לרווחה. ראיתי אותה ניגשת לשידה ליד המיטה שלה, פותחת את המגירה ומוציאה משהו.
"מה זה?" שאלתי בשעה שהיא הסתובבה וחזרה אליי. ראיתי שהיא מחזיקה בידה מעטפה.
"זה בשבילך…" היא ניגשה אליי והושיטה לי את המעטפה. "מהאנה."
"מה זאת אומרת? איפה היא?" לא הבנתי.
היא משכה בכתפה באדישות מסוימת. "היא אמרה לי לתת לך את זה כשתופיע פה לפני שהיא עזבה."
הסתכלתי לעבר המיטה שלה ולפתע הבחנתי שהיא ריקה.
כול החפצים שלה נעלמו מהמדפים, הפוסטרים נעלמו מהקירות, הבגדים שתמיד היו זרוקים על המיטה ועל הרצפה לא היו שם.
כול הצד שלה בחדר היה ריק. זה היה כאילו היא אף פעם לא היתה פה.
"מה זאת אומרת עזבה?" שאלתי את אליס ולקחתי ממנה את המעטפה.
"עזבה."
"לאיפה היא הלכה?"
"אין לי מושג."
"היא עזבה את האוניברסיטה? לא לומדת פה יותר?"
"היא עזבה את הלימודים."
"מתי זה קרה?"
"לפני חמישה ימים…"
"היא חזרה להורים שלה?"
"לא יודעת…" היא גלגלה את עיניה בקוצר רוח. "אני לא יודעת שום דבר."
היא רצתה שאסתלק משם.
"בסדר, תודה." אמרתי לה בקצרה ועזבתי אותה. מיד שלפתי את הפלאפון שלי והתקשרתי להאנה.
המספר לא מחובר.
לא יכול להיות. התקשרתי שוב.
המספר לא מחובר.
לעזאזל.
יצאתי מהמעונות, התיישבתי על אחד הספסלים והסתכלתי על המעטפה הלבנה בידי. היה כתוב על גב המעטפה "לליאם" בכתב ידה העגול של האנה.
פתחתי את המעטפה והוצאתי את הדף בו.
"אני מרגישה מוזר לכתוב לך, כאילו מכתבים זה מעידן אחר לגמרי, אבל יש בזה משהו אישי יותר, אני אוהבת את ההרגשה…
אני מניחה שאתה מבולבל אז אני אסביר לך מה קורה.
עזבתי את האוניברסיטה. אני רשמית לא לומדת שם יותר. אני לא אצל הוריי, הם גם לא ידעו מהעניין. זה משהו שחשבתי עליו הרבה זמן, יותר ויותר מאז שפגשתי אותך.
אני לא מתאימה לחיים שלי, אני לא אוהבת אותם, אני לא רוצה לחיות בהם יותר. אתה יודע את זה. חשבתי שאולי אתה זה שאמור להוציא אותי מהם, מפה, מהמשפחה שלי…
אולי אני שגיתי באשליות, אולי זה לא אמור לקרות ככה.
אולי אני צריכה להוציא את עצמי מפה.
אני רוצה שתדע שאני לא כועסת עליך, ליאם. אני מודה שהתאהבתי בך, זאת הפעם הראשונה שחוויתי את זה, פעם ראשונה שפגשתי מישהו כמוך ואתה גרמת לי להבין שאני לא שייכת לפה, שאני יכולה לחיות חיים יותר טובים, חיים יותר טובים מהמציאות שאני חיה בה.
זה כואב לדעת שאתה לא אהבת אותי, זה נכון, אבל לפעמים זה ככה, לפעמים בנאדם אוהב יותר מהשני, כול אחד צריך לחוות את שברון הלב שלו לפחות פעם אחת בחיים, אם יש לו מזל. אני אתגבר על זה ביום מן הימים.
אני אפסיק לחשוב על הדברים שאמרת, על הדברים שקרו, אני אפסיק לשחזר אותם בראש. אני אפסיק. מתישהו.
זאת הפרידה שלי ממך, מילים שלא יכולתי להגיד לך באופן אישי, אתה היחיד שניסה להבין אותי…
רציתי שתציל אותי, זה לא הוגן כלפיך. זה לא התפקיד שלך להציל אותי, עכשיו אני מבינה את זה.
אני עוזבת כדי למצוא לעצמי חיים יותר טובים, מציאות יותר טובה.
אוהבת, האנה."
הרגשתי כמו מטומטם אחרי שסיימתי לקרוא את המכתב של האנה.
כול מה שהאנה רצתה זה שאני אשנה את החיים שלה ואוציא אותה מהעולם שהיא חיה בו, ומה שאני עשיתי זה לדחוף אותה חזרה לחיים האלו כי חשבתי שזה מה שישמח אותה.
אני כול כך טיפש.
דחפתי את המכתב לכיס שלי וקמתי בחדות מהספסל וכמעט רצתי למעונות ב'. זה היה אינסטינקט, לא הייתי צריך לחשוב יותר מדי מה אני רוצה לעשות לאחר שקראתי את המכתב של האנה. ידעתי מה אני רוצה.
שאלתי את האנשים איפה החדר של מג ומיהרתי לדפוק עליו בעוצמה.
"מה לעזא-" היא פתחה את הדלת בעצבנות לאחר הדפיקות שכמעט שברו את הדלת שלה.
"היי," אמרתי.
"זה אתה…" הבעת פניה לפתע גילתה סלידה עמוקה. "מה אתה רוצה?"
הנחתי שהאנה סיפרה לה הכול.
"איפה האנה?"
"ולמה שאני אגיד לך?" היא שילבה את ידיה בהפגנתיות. "מי אתה בשבילה?"
"אני יודע שאת שונאת אותי-"
"נכון."
"אבל אני צריך לדבר איתה,"
"נראה לי שאמרת לה מספיק-"
"טעיתי…" אמרתי ולפתע השתתקתי ונאנחתי. השפלתי את פניי וכבשתי אותן בעייפות מסוימת. "אני צריך להסביר לה…זה היה טעות-" מלמלתי, יותר לעצמי מאשר למג.
מג בחנה אותי, עיניה נעצו בי מבט חשדני ובוחן לכמה רגעים ארוכים ולפתע תנוחת הגוף שלה השתנתה ממגוננת ונחושה לרפויה ורגועה.
"אתה אוהב אותה…" היא אמרה לפתע בהבנה מסוימת.
שתקתי. לא הייתי צריך להסביר את עצמי בפניה אבל הייתי צריך את עזרתה כדי להגיע להאנה אז לא הטחתי בפניה שלא תדחוף את האף שלה בעניינים שהם לא שלה, מילים שהיו על קצה לשוני.
"אני רק רוצה לדבר איתה…" אמרתי לבסוף.
"ואתה לא תפגע בה? עשית את זה מספיק…"
זאת היתה מכה מתחת לחגורה. הרגשתי צביטה מסוימת לשמע העובדה שפגעתי בה.
"לא, אני לא רוצה לפגוע בה…"
מג נאנחה ובחנה אותי שוב לכמה רגעים. "אין לי מספר שלה," היא אמרה לבסוף. "היא כבר לא משתמשת בפלאפון שלה כי היא לא רוצה שההורים שלה ימצאו אותה."
"אז את לא בקשר איתה?"
"היא התקשרה אליי כמה פעמים," מג אמרה. "היא בקליפורניה בלונג ביץ'."
"בסדר, תודה." אמרתי בענייניות לאחר כמה רגעים של הלם והתחלתי ללכת משם.
"מה אתה עומד לעשות?" שמעתי את מג קוראת אחריי אבל לא עניתי לה.
הלכתי לעשות את מה שהייתי צריך לעשות מזמן.
להשיג את הבחורה שאני אוהב.
לפתע כול ההתחבטויות והספקות שהיו לי לפני כמה ימים נעלמו כלא היו, לפתע הידיעה שהאנה חמקה מבין אצבעותיי, שהיא נעלמה מתוך חיי באותה מהירות שבה היא הופיעה גרמה לי לקוצר נשימה מסוים, מה שגרם לי להבין עד כמה טעיתי.
לפתע הייתי בטוח במה שאני רוצה, וכול הדברים שהפריעו לי מלפני, הכסף, המעמדות השונים והעובדה שהיינו שונים לגמרי בכול המובנים נראו לי כלא חשובים ואף קטנוניים.
אהבתי את הבחורה הזאת.
האנה לואיס סחררה לי את הראש מהרגע שהופיעה בחיי; שבורה, בודדה, גועשת וסוערת. היא לא היתה עוד פרק אקראי בספר, היא היתה ההתחלה, האמצע והסוף של הספר.
וזה היה הספר שלי.
תגובות (0)