נטיות- סיפור אהבה חד מיני

הרגשתי כל כך יוצאת דופן במלתחות. הרגשתי שאסור לי להיות שם, ושהבנות האחרות לא יודעות שהן לא באמת מוגנות. אמרתי לעצמי, לא להסתכל למעלה. תמיד להשפיל מבט. אין לי זכות לבהות. אין לי זכות לבהות בה.
לא ידעתי איך לקרוא לזה. הרגשתי ככה בעבר, והיה לי את זה עם כמה בנים, אבל לא עם בחורה, ועוד אחת שאפילו לא יודעת מה השם שלי. הרי תמיד ישבתי מאחוריה בשיעורי כימיה, איך היא תדע? וגם אם כן, כמה ניסיון חיים יש לי? אני לא יודעת שום דבר על החיים, אני לא יכולה להגדיר "אהבה" או "תשוקה", אני בקושי בת 16. ובכל זאת, אני לא מצליחה להשתחרר מהתחושה המלחיצה הזו, מהצמרמורת שחורשת את הגוף שלי כשאני מאתרת אותה בחדר. כולן מסתובבות חצי ערומות ועטופות במגבות, והן לא יוצרות שום רגש אצלי. אבל היא..? לעזאזל, אני מרגישה כל כך מוזרה. אני משפילה מבט שוב, מכסה את הפנים בשיער הרטוב ומתקדמת לכיוון אחת המקלחות. היא צחקה עם החברות שלה, לא הצלחתי להבין על מה בדיוק. תמיד מוקפת בפמליה של בנות. אל תסתכלי, אני אומרת לעצמי. התקרבתי לכיוונן לאט, מבעד לשיער יכולתי לראות את הרגליים של מי שבחדר. אל תרימי את הראש, חזרתי והערתי לעצמי, אבל הפיתוי הרג אותי. הצצתי לראות, ואז זה קרה; לשבריר שניה, היא לא הסתכלה על שום דבר אחר מלבדי. לא לכיווני, לא לצידי. היא הסתכלה עליי, והיא בחנה אותי במעין סקרנות חשדנית, אבל בעיניים המעט מכווצות שלה ניבט חום, ובקצה שפתיה הבחנתי בחיוך קל. אבל כל אלה קרו רק לאותו שבריר שניה, ומאחורי שמעתי שריקות והמולת גברים. היא הסיטה מיד את מבטה במבוכה והתקדמה לכיוון הדלתות למלתחות, לבושה בחולצה ותחתונים, טרקה את הדלתות ונשענה עליהן, כשהיא צוחקת במבוכה ומתוך רווחה. הדלת נפתחה שוב ואחד הבנים, החבר שלה, נדחק מעט פנימה וחיבק אותה מאחור. היא ניסתה להימלט מאחיזתו בחינניות, אבל לכמה שניות נוספות הוא המשיך לחבק אותה. הנחתי את שקית הבגדים שלי על הרצפה וניסיתי לשכנע את עצמי ללכת לשם ולעשות משהו בנושא, אבל באותה השניה היא הסתכלה עלי שוב, כאילו שיחה שלמה התנהלה בנינו. הייתה לה הבעה של בושה נסתרת, של חוסר נעימות, והיא הסתכלה עלי. חדלתי לנשום וקפאתי במקומי, עד שלבסוף היא השתחררה ממנו וטרקה שוב את הדלת אחריה. לרגע השתררה דומיה אך מיד לאחר מכן חזרו הדיבורים. הפמליה הקבועה מיהרה לכיוונה כדי לכתר אותה, ואני נמלטתי לכיוון תא המקלחת הקבוע שלי, בקצה המלתחות. הייתי כל כך טרודה במחשבות, עד שלקח לי זמן להבין שאני מתקלחת במים קפואים. למעשה, חלפו יותר מדקות ספורות. עמדתי תחת זרם המים הקרים, ולאחר מכן חמים, ובהיתי. הרעשים שבחוץ לא הפריעו לי לחשוב. התעלמתי מהם, ואפילו לא הבחנתי בדממה שהשתררה בחדר. נותרתי לבד. סגרתי את הברז והתעטפתי במגבת, אבל כשפניתי לקחת את שקית הבגדים הבנתי שהיא לא איתי. לסיפור הזה יש תפנית שעשויה להוביל לסוף מביך, זה ברור. אבל איך נתתי לזה לקרות? הסטתי את הוילון של תא המקלחת בכוח, ומצאתי אותה עומדת מולי, במרחק צעד ממני. השיער שלה היה עוד רטוב, והוא טיפטף על החולצה שלה. הפעם היא הייתה לבושה לגמרי, ובכל זאת הרגשתי את הלחיים שלי מאדימות בבת אחת, ואת הדם זורם בפנים שלי, מלהיט אותם יותר מידי. היא נראתה מבוהלת בדיוק כמוני, נראה שהפתעתי אותה. הלחיים שלה עטו סומק ורדרד ומחמיא, ועיניה התכולות נפערו לרגע, ואז התכווצו בחצי חיוך נבוך כשהושיטה יד ואחזה בשקית הבגדים שלי. חייכתי בהקלה והושטתי יד לקחת ממנה את השקית, וידינו נפגשו. זה היה מזערי וכמעט בלתי מורגש, אבל לא יכולתי שלא להתעכב לחצי שניה נוספת כדי להישאר באותו רגע. לקחתי את השקית בעדינות והרחקתי את ידי ממנה, תוך שעניתי "תודה" במבט מושפל. היא התקרבה אליי בחצי צעד מהוסס, והטתה את סנטרי מעלה, עד שענינו נפגשו, ואז חייכה. "למה את תמיד משפילה מבט?". לא עניתי, רק שקעתי בעיניים האלה. דממה. היא רצתה להגיד משהו, אבל היססה. "שמתי לב שאת מסתכלת עליי". אם מקודם הלחיים שלי להטו, באותו הרגע הן בערו. הסתכלתי עליה במבט שיכל להיות כל מבט מלבד מבולבל, והיא הבינה את זה בדיוק כמוני. "אני.. לא.." התכוונתי להמשיך את המשפט, אבל לא יכולתי. היא ביקשה שאפסיק. לא במילים, ולא בדרך פיזית, אבל המבט שלה.. למדתי לקרוא את המבט שלה טוב יותר מכל דבר אחר. היא רצתה שאפסיק לדבר. הבטנו זו בעיני זו בציפיה למשהו, וכבר לא נזדקקתי לתמיכה של ידה בסנטרי בכדי להשיר מבט אליה. ידה גלשה לאט מהסנטר שלי אל הכתף, שעוד היתה חשופה. כל כך לאט, עד שנדמה היה שהיא מהססת לאורך כל הדרך האם זה כדאי, עד שלבסוף היד שלה נחה על הכתף שלי. גם זה לא נמשך זמן רב, כי משם היא גלשה אל הזרוע שלי, חורשת אחריה זרמים לאורך כל המסלול שעברה. הבטתי בה בתמיהה. ארשת פניה הייתה מהוססת, אבל עיניה היו שקועות בשלי, שואלות בלי מילים את אותה השאלה; זה נכון? כל כך רציתי לשאול, כל כך פחדתי מטעות, אבל אז היא שחררה את אחיזתה ממני. במקום זאת, ידה התרוממה לכיוון השיער שלי, וסידרה קצוות שיער שכיסו את פניי בעדינות ובמתינות, מאחוריי האוזניים. לאחר מכן הניחה אותה על צווארי. היא הייתה חמימה ורכה. ליבי הלם בחוזקה, ושתינו יכולנו להרגיש אותו פועם דרך צווארי. היא החליקה את ידה מעט לכיוון מטה, ועצרה בבריח. נשימתי נעתקה. הזמן קפא, ונותרנו שתינו עומדות לבד במלתחות, במרחק חצי צעד זו מזו, תוהות מה הלאה. המשיכה היתה בשיאה. השניות חלפו בזחילה, ויחד איתן החל להינמס הקיפאון שאפף אותי. אזרתי אומץ ופציתי את פי כדי להגיד משהו, אבל כל מה שהצלחתי להשמיע היה צליל חנוק של חוסר ידיעה. היא נותרה קפואה, מהססת מתמיד, ואז החליטה לעשות את מה ששתינו איחלנו בליבנו שיקרה כל אותן דקות ארוכות. היא צעדה חצי צעד נוסף לכיווני, חיזקה את אחיזתה בצווארי והצמידה את שפתיה לשפתיי. השקית נשמטה מידי. נצמדנו לקיר המקלחת, והכל נעשה סוער יותר, לוהט יותר. השפתיים הרכות האלו, החום הזה, הכל שונה כל כך מהמוכר. הכל עדין ופראי בו זמנית. היא נצמדה אליי, ואחזתי במותניה, ושקענו ברגע ההוא שלא היה מוגדר מבחינתנו ברצף הזמן, ולשפתיים שלה היה טעם שונה וממכר שאי אפשר היה לשכוח, והכל היה כל כך מהיר, וכל כך מרטיט…
ואז נעצרנו.

שפתינו התנתקו וראשה התרחק לאט מראשי, תוך שהיא פוקחת עיניים. הבטנו זו בעיני זו, ולשניות אחדות קפאנו שוב. החלפנו שאלות בשתיקה. ברגע היא התנתקה ממני לגמרי, כשרק ידה אוחזת בידי, ואחרי כמה שניות כמו זו גם הן התנתקו והיא פנתה לכיוון היציאה מהמלתחות. הייתי המומה, אבל למרבית הפליאה הצלחתי לשלב בסיטואציה הכל כך מותחת הזו דיבור, ואפילו רהוט. "אני ליאה", הצלחתי לפלוט לפני שיצאה. היא עצרה במקומה, הסתובבה רבע סיבוב כשרק חלק מראשה פונה אליי, והשיבה. "אני יודעת", היא ענתה בחצי חיוך, ויצאה מהמלתחות.