מחכה

אני יודעת ברגע שהדלת נפתחת שזה הוא, ולכן אני לא טורחת אפילו לפקוח את עיני. אם לומר את האמת אני לא יודעת למה אני ממשיכה לעשות את זה, למה אני ממשיכה לחכות לו.
"זה מטופש את יודעת," הוא אומר ומתיישב על הרצפה לידי, עורו קריר כנגד עורי וזה כמעט גורם לי להרגיש טוב יותר, אך רק כמעט."העובדה שאת ממשיכה לחכות לאביר על הסוס הלבן שלך שיציל אותך." הוא מוסיף בסופו של דבר ואני מרגישה חיוך מריר מוצא את דרכו אל שפתיי.
"ולמה זה?" אני שואלת, קולי צרוד, ואני מוצאת שלהזיז את שפתיי זה כמעט בלתי אפשרי, אך אני לעולם לא אפספס אפשרות לדבר איתו.
"בגלל שבקצב הזה עד הרגע שהוא יגיע, כבר לא ישאר מה להציל." הוא אומר ומתייחס לבקבוקים הריקים סביבי, אף אחד מהם אינו שלי, אך באמת לא רציתי לנפץ לו את האשליה שאני נערת מסיבות.
"אני לא מחכה לאביר על הסוס הלבן."אני אומרת וצוחקת קלות, אך רק במשך כמה שניות בגלל שהראש שלי מתחיל להתפוצץ מכאבים כמעט מיד.
"אז למי את כן מחכה?" הוא שואל, ובאותה שנייה אני רוצה פשוט לדחוף אותו אל מחוץ לחדר ולא לדבר איתו שוב בחיים, אך הרגע ההוא עובר במהרה משום שרק המחשבה על לקום גורמת לגופי לזעוק במחאה. זה היה קטע קלאסי שלו, הוא תמיד רצה לדבר על דברים לא הגיוניים ברגעים הכי לא מתאימים, בדיוק כמו הרגע הזה, אני יושבת על הרצפה בלי שום זיכרון של הערב הקודם והינה הוא מתיישב על ידי ורוצה תשובה לאחת מהשאלות המטומטמות שלו.
"אני מחכה לך," אני אומרת לו, המילים יצאו מפי לפני שיכולתי לעצור אותן."אני מחכה שתשים לב אליי במשך שנים." אני מוסיפה ומשעינה את ראשי על ברכי, אלוהים, הכאב מתחיל להיות כמעט בלתי נסבל.
אני מביטה בו, וברגע בו אני פוגשת במבטו, אני יכולה לראות שהוא ידע את זה, שזה לא היה חדש לו, וזה עצבן אותי כל-כך.
"אבל לא אכפת לך ממני," תמיד ידעתי זאת, אך מעולם לא אמרתי זאת בקול רם, לומר זאת היה הופך את זה לאמיתי, ועד עכשיו, לא הייתי מוכנה לזה."מעולם לא היה אכפת לך ממני."