תהי יפה ותשתקי! עונה 1 פרק 17 הלב שלי זקן

הבטתי על השער הראשי, הוא היה גדול ומגושם, חזק ובטוח.
והסתתר מאחוריו כול כך הרבה חופש שרק רציתי לצאת מפה.השמש כבר מתחילה לשקוע וסוף סוף הראה את הירח ואדע שמאחוריי השער ההוא אוכל לפגוש אותו! ולדבר איתו על חיי…
עבר שבוע וג'ון סבלני אליי אך זה קצת נמאס לי, הוא חזר לעבוד ומשאיר אותי להתרוצץ לי בין החדרים הרקים.
לאנה אסור לדבר איתי וגם לשומרים האחרים אני לבד.שוב.
לפעמיים אני שואלת את עצמי מה עם אמא.עד כמה שהיא הייתה כפוית טובה אליי אני עדיין אוהבת אותה ודואגת. ג'ון ביקש ממני לא לשאול עלייה היא בחופשה במקום רחוק אך איפה?
אני רוצה כול כך לצאת מפה ולראות עולם! אבל לבד.בלי ג'ון.בלי אף אחד רק אני והמחשבות שלי.
יצאתי מהמרפסת של החדר שלנו, שמה עליי סוודר של ג'ון למרות שהוא לא נתן לי אישור ללבוש אותו.לאט לאט אני מתרגלת לזה לשיגרת חיים המשעממת הזאת.
שוב חיי ללא תכלית אפילו ג'ון כבר לא מנסה להשכיב אותי.כנראה נמאס לו ממני או שיש כאן משהו דפוק בי.
הריי מי הייתה נותנת את הגוף שלה למישהו שרק פגשה מלפני שבוע?זה מרגיש שנים.
אני רק בת 18 אך הלב שלי מרגיש כול כך זקן.

שלושה דפיקות מפוחדות ידי דפקה על הדלת האדומה של משרדו של ג'ון. היום הוא עובד בבית והוא ביקש מאנה שלא אפריע לו עד שעה ארבע.
אך אנה מכינה עם מריה ארוחת ערב אז אני יכולה להתגנב לחדרו.
"כן"
ג'ון אמר בצרידות שגורמת לבטן שלי להתקבץ מהתרגשות.רק חבל שרק אני מרגישה כך…
אם ג'ון היה אוהב אותי הוא היה לפחות מנשק אואותי.שבוע ושפתיו לא נגעו בי מאז אותו ערב עם חבריו לא זכיתי לשום מבט.
פתחתי את הדלת בבטחון אני לא פוחדת ,לא כרגע.
"רוז"
נאנח כאילו אני עול עבורו.שוב הרגשתי צביטה.
אני עד כדי כך מפריע?( לא בטוחה שרושמים ככה )
"אממ אפשר לצאת לבחוץ?"
שאלתי במהירות לא רוצה שהוא יפגע או יאנח שוב בקול רם כול כך.
עיניו הורמו לעניי, שוב הכחול של הים האבוד שלי התערבב עם הירוק דשה שלי . שנאתי את הסומק שעלה על לחיי כשהביט בי בכעס..
"לא!"
ענה בטון שקט ממשיך להקליד במחשב, חולצתו הייתה פתוחה מעט גורם לי להציץ בשובבות ולרצות את ראשי על החזה שלו.
שוב הזיפים גדלו מהר מידי וגרמו לרגליי להצתמרר.
אך לא הבנתי למה לא?
"למה?"
שאלתי בפעם הראשונה מאז שבאתי לפה.
ג'ון הפסיד להקליד והביט בי שוב אך לא בכעס אלה הוא היה מופתע…."כי כך אמרתי! "ושוב חזר להקליד.
"אבל אני רוצה לצאת!"אמרתי בעצבנות דופקת את הרגל על הריצפה כמו ילדה קטנה ומשלבת את ידי
ידעתי שזה חוצפה אך רציתי לראות מה יקרה .ועד לאן זה ילך.בכול מיקרה אין לי מה לעשות אז אני אתווכח איתו קצת.
"רוז!!"
אמר באזרה.
"ג'ון"
עניתי בנימה חצופה מחכה אותו וישר סותמת את פי כשידעתי שעברתי את הגבולות של החוזה.
סעיף ד' לא להמראות את דבריי.
אמא החתימה אותי על זה כשהייתי בת 16 שנאתי את זה שוב אין בחירה.אך כול כך רציתי לצאת לבקר תירח.
"אני מציע לך להוריד את הטון שלך גברת צעירה"
גון אמר באיפוק קם לכיווני.
האיום שעיינו שלחו לי גרמו לי רק להתחמם אני רוצה לצאת.
"אני רוצה לצאת אני שבוע פה נמאס לי להיות ללא תכלית."
אמרצי בשקט מבואסת שהוא לא מקשיב לי או מתייחס אלי.
"רוז"
נאנח שוב.הוא שונא אותי.
הרגשתי את הדמעות עולות.דמעות של תסכול.אני סתם עול.
הסתובבתי בחזות אוחזת בידי של הדלת מתרחטת שבכלל נגשתי אליו היה עדיף שבכלל לא נדבר ואשחק את עצמי ישנה במיטה כשהוא עוטף אותי בחום.
"אל תלכי"
תפס בזרוע שלי גורם לי לרעוד .אהבתי את זה הצאהבתי במגע שלו עליי.אילו רק הייתה יודע זאת.
"הרימי את ענייך"
ציווה עלי שוב.הרמתי את עניי אך לא מסתכלת בעניו.אני רק רוצה לנשום מעט.אך הוא רק מראה לי כמה אני לא שייכת לפה.
"אני לא שייכת לפה"
לחזתי מרגישה אפס כמו תמיד.
דעה אני לא אוכל לפתח אך התנגדות אני כן ואני העמוד על שלי כי ישלי עמוד שידרה אך לא ישר כוח כך אבל הוא מספק לי.
"את כן"
אמר בעדינות חוזר לג'ון הפחות מפחיד…
"תן לי רק…."נעצרתי מפחדת להמשיך
"לצאת מפה אני מרגישה בודדה לבד"
הוצאתי את כפות ידי בידו והכנסתי אותן לכיסים של הסוודר שלו לא רוצה שהוא ירגיש כמה חם לי לידו.
"רוז מספיק"
אמר בחדות חובט בשולחן גורם לי להבהל.מלפני רגע הוא היה רגוע כול כך. ..
הפכפך.
"תן לי לצאת אם לא אני אצא בעצמי!"
כעסתי נמאס לי להיות פה נמאס לי להיות חלשה.
"לא!"
ענה בארסיות מתרקב אל פניי.
"אוקי!"
עניתי התקרבת אל פניו בכעס מנסה לעשות לו
מצפון.
"אוקי!"
לחש על שפתיי וישר לא מתאפק וקופץ עליי כמו טרף.
סוף סוף!
נאנחתמ לתוך פיו מרגישה את שפתיו עליי הרגישה את הלב בוער ושורף אותי .