כמו פאזל

לא הייתי צריכה לתת להם ללכת. לא הייתי צריכה לסמוך עליהם שיפתרו את כל הבעיות. לא הייתי שם כשהיו צריכים אותי ולא נתתי להם להיות שם בשבילי. ובגלל שבחרתי בכל ההחלטות הלא נכונותאיבדתי את כולם.
אפילו את עצמי.
ובגללם אני לא מסוגלת לתת לאף אחד להתקרב מספיק בשביל לפצוע, אבל גם לא מספיק בשביל לרפא.
אז זה בכלל באשמתי.
זה תמיד היה, פשוט לא רציתי לראות איך הכל מתפרק לי בידיים, גם עבור מי שאהבתי.
יש ערמת שברים, כמו הפאזלים שפעם ידעתי להרכיב כשהציור כלפי מטה, והיום אני לא מצליחה לחבר אפילו חלק אחד. אולי כי אני לא באמת רוצה לתקן.
אולי אני בעצם רוצה פאזל חדש, שירכיב תמונה אחרת, במקום תמונה שבה אני כבר לא מאמינה. אבל אני לא יכולה לקום וללכת כשהם עוד מאמינים שיש לזה סיכוי. אז הם מנסים להרכיב את השברים בידיים חשופות ולב מדמם, ואני איתם, אבל לא שם באמת. כלפי חוץ מנסה לתקן, אבל בפנים הלב שלי כבר מזמן הפך לאבן, כי רק כך הוא עדיין שלם. סודות ושקרים הם הדבק היחיד שהצלחתי למצוא.
אם אי פעם אשיג לי פאזל חדש, עם תמונה של סוף טוב, אולי הדבק הזה יהרוס לי הכל.
אבל אולי למדתי ואני לא אטעה שנית.