נורמית/ פרק שני

צרחות התלהבות נשמעו מקבוצת בנות בקצה הכיתה, בזמן שאחת שלפה פוסטר ענק של נער עם אוזניים מחודדות, אלף מהאגדות, הוא היה פשוט יפיפה, כל חלק שבו היה מושלם, השיער החום שגלש עד אחריי הכתפיים שלו בפראיות שהשתלבה עם העיניים הירוקות הבהירות שלו שהביטו במצלמה במבט קצת חולמני אבל פראי בו זמנית,תווי הפנים החדים שלו שרמזו על חיוך קטן ופראי, המבט הזה נוצר מהעובדה שהוא צריך משקפיים עם מספר די גבוה ומפונק מכדי לשים עדשות מגע, אבל על הבמה ובצילומים הוא בלי משקפיים, כי מי שמע על אלף עם משקפיים שבלעדיהם הוא עיוור כמו עטלף? אני תמיד אמרתי לו שזה טיפשי לחלוטין ושיתחיל לשים משקפיים לפני שהוא ישבור רגל או משהו.
אבל למה שהוא יקשיב לי? אנחנו רק החברים הכי טובים מאז גיל שלוש. גילגלתי עיניים, הוא אחד מהסיפורים הראשונים שכמעט קרו לי, מגיל קטן אני נתקלת בכל כך הרבה צירופי מקרים שאמורים להתחיל סיפור שזה מגוחך. וריין, הזמר האלפי החלומי, היה אחד מהם. זה נגמר די מהר כשמסיפור אהבה זה נהיה לשני החברים הכי טובים שצווחים כמו שתי בנות בחטיבה על כל בן חתיך שאנחנו רואים, כי ריין קצת מאוד גיי(לפעמים אני חושבת שהוא אוהב בנים יותר משאני אוהבת את עצמי).
לא רק שהוא גיי, הוא כל כך הפוך מהדמות שאנשים חושבים שזה מגוחך, נתחיל מהמאפיינים הראשונים. ריין ביישן, מאוד, אני החברה היחידה שלו פחות או יותר כי הוא מתחיל לגמגם ולהסמיק כמו עגבנייה כל פעם שהוא צריך לדבר עם מישהו אחר(טוב אולי אני קצת עוזרת לזה כשאני מתפקעת מצחוק כל פעם שזה קורה, לפעמים אני חושבת שאני ממש חברה רעה) למרות שרוב הבנות בטוחות שהוא מהטיפוסים הפרועים שמפילים בנות לרגליהם ועוזבים בלי למצמץ(אף פעם לא הבנתי למה בנות אוהבות כאלה סוגים, זה יהיה שוק אם הן היו יודעות שהוא בכלל לא מעוניין בבנות), האמת רוב הזמן הוא מסתתר משאר העולם בעזרת קסמי אשליה ובערבים יוצא להופעות(רק הופעות הוא לא מתראיין לשום מקום, כולם חושבים שזה כי הוא פרוע מידי ולא אוהב לדבר הרבה, הסיבה האמתית זה שראיון יחשוף את זה שהוא לא יכול להוציא שתי מילים ברצף מהפה בלי להתחיל להישמע כמו תקליט שבור). אבל פשוט לא הגיוני כמה הוא יפה, מושלם, טוב כל האלפים ככה ניחמתי את עצמי, אז זה לגמרי נורמלי שאני יחשוב שהחבר הכי טוב שלי פשוט חתיך מושלם נכון? זה לא אשמתי! למה הוא חייב להראות ככה?! שילך לעזאזל הדביל המושלם הזה. צלצול בית הספר קטע את המחשבות שלי, שלמען האמת כרגע היו רק מחשבות על כל מיני שמות לא מחמיאים שהדבקתי לריין בגלל איך שהוא נראה. לכיתה נכנסה אישה בשנות העשרים, יפיפייה, עם כתר מפואר שנח על שיער בלונדיני מסולסל שירד בגלים מושלמים על הגב שלה, עיניים כחולות שנראו כמו יהלומים בורקים שמוסגרו בריסים ארוכים ויפים. נאנחתי, היום נקבל הרצאה מנסיכת הברבי, נצנצים ושיער בלונדיני צבוע הזו(כי לאף אחד אין כזה צבע שיער בלונדיני מושלם).
בבית הספר שלי פותחים כל יום בהרצאה מאיזה שהיא דמות ראשית לגבי כמה רע להיות נורמים וכמה טוב להיות כמוה. כי זה בדיוק מה שנורמים רוצים לשמוע, כמה אנחנו לא טובים יחסית לשאר העולם. כשהיא התחילה להרצות רציתי כבר להקיא, הקול שלה היה כל כך עדין, מושלם, מסתלסל, בשיא הרצינות ציפורים ישבו על עדן החלון בכיתה והקשיבו לנסיכת הברבי הזו. עד כמה נסיכה מצויירת מהאגדות את יכולה להיות? זה לא נמאס לך? איך מישהו יכול להיות שמח מלהיות טוב רק בלגרום לבנות אחרות להרגיש רגשי נחיתות על איך שהן נראות לידה?
"כן… אני לא יושבת להקשיב לנסיכת השיער הצבוע מרצה לי כמה רע זה להיות אני." מלמלתי בשקט ויצאתי מהכיתה, אף אחד לא ירדוף אחריי, כי אולי זה התחלת הסיפור שלי? ילדה מרדנית שחוזרת למוטב? או נתקלת בהרפתקה מסוכנת ומנסה לחזור הביתה בשלום? כן… זה לא יקרה.
הלכתי לפארק בידיעה שאני ימצא את ריין מסתתר לו בין העצים מחכה שאני יסיים את בית הספר ולהראות לי איזה פוסטר של דוגמן שהוא בדיוק מצא(אני נשבעת הוא יכול להיות גרוע בדיוק כמו הבנות מהכיתה שלי) ולחכות לתגובה שלי. ואז זה קרה, האסון היומי שלי. האדמה רעדה ממשהו כבד שצעד לכיווני וציפורים עפו מבין העצים בורחות, ואז… יצור… מה זה לכל הרוחות? זה… דג? פשוט הבטתי בפה פעור בדג עם רגליים וידיים בגובה שני מטר נעמד מולי. אוקיי זה רשמי, נגמר לעולם הזה נבלים, זה יותר מסריח משזה מסוכן, אני לא יכולה לנשום, הוא ממש מסריח… איפה הנערה הקסומה של הבשמים והנרות הריחניים שתציל אותי מהסירחון הזה? בטח יש אחת כזו, יש מהן מיליונים. ואז התברר לי גודל האסון, כשמהשמיים נפל ואז נעצר מולי שרביט עם עיטורים אדומים ולהבה מגולפת מזהב בראש שלו. אתם בטח צוחקים עליי? נראה לכם? לא יקרה. אני. לא. יהיה. נערה קסומה. נשמתי עמוק, אני כבר יודעת מה עושים במצבים כאלה. הוצאתי מהתיק אלה נשלפת, נלחמים בדברים האלה עם אש? אני לא צריכה קסם, אני רק צריכה להבהיל אותו ולהכאיב לו מספיק כדי שהוא יברח. דג זה לא יצור חכם, אז רק שיברח והכל יהיה בסדר. נעמדתי מולו במבט בטוח ופתחתי את האלה הנשלפת לכל האורך שלה,ואז הוא תקע בי מבט לא מוסבר ואז רץ משם בבהלה. רגע… מה? אבל… עוד לא עשיתי כלום! הדברים האלה נהיים יותר ויותר מגוחכים. ואז בהבזק אור הופיעה ציפור אדומה מולי, היא הייתה יפה אני יגיד לה את זה, אבל לא מה שאני בדיוק מעוניינת שיקרה.
"לוח המודעות נמצא בכיכר הראשית של העיר, תמצאי שם נערה קסומה." ניסיתי להתחיל בלהיות נחמדה(טוב לפחות ניסיתי), ובעטתי בשרביט המגוחך הכי חזק שיכולתי.
"אל תיפני אליי שוב,ועם הכיוון שהדבר הזה עף אליו כדי שתתחילי לחפש את השרביט." הציפור הסתכלה עליי במבט כועס ונעלמה.
"את צריכה להצטרף לנבחרת הכדורגל עם בעיטה כזו, נראה לי העפת את זה ישר לאגם שבקצה השני של הפארק." שמעתי צחוק מתגלגל מאחוריי "אז איך עבר עלייך היום? עוד יום רגיל בניסיון להישאר נורמית?" הסתובבתי וראיתי אלף צוחק מושיט ידיים לחיבוק.
"טוב בליתי די הרבה זמן בלקלל אותך בלב שלי, אז כן עוד יום רגיל." חייכתי וניגשתי לחבק אותו צוחקת גם כן. "אתה הברחת את הדג המוזר ההוא נכון?" הרמתי גבה מחייכת.
"כן, אם את כבר דמות ראשית, תהי של משהו יותר… מרשים, אני לא ימשיך להיות חבר שלך אם תילחמי בדבר המסריח הזה כל יום." הוא צחק מחבק אותי בחזרה "את יודעת, הריח נדבק."
כי ככה זה תמיד, מגיל קטן למדתי להתחמק מהכל, אם כילדה קטנה ילד אחר רצה שנעשה הבטחה לכל החיים התחמקתי מזה, אם מישהו התוודה על האהבה שלו כלפיי דחיתי אותו על המקום, אני תמיד יושבת במרכז הכיתה ואף פעם לא ליד החלון בשורה האחרונה, גז פלפל עובד מצוין על שדים מהגהינום, ערפדים מסתוריים ושדים שרוצים את הנשמה שלך, תאמינו לי זה ידע מניסיון. אז למדתי להסתובב עם אלה נשלפת וגז פלפל בתיק, להימנע מללכת בסמטאות חשוכות או לעשות משהו אמיץ או מוזר, אם יש היעלמויות מסתוריות במרכז העיר? אני יתחמק משם, אם יש מפלצת ענקית ברחבת בית הספר? אני יצא מהיציאה האחורית.
אני רק רוצה להיות נורמית, בבקשה, תעזבו אותי בשקט.