באת ושינית את כל החוקים עונה 2 פרק 2

"אמא." שוהם קרא בהיסוס, הביט בי כשגבותיו מכווצות.
"ממממ." המהמתי לעברו ולגמתי מהנס שלי.
"אני חושב שהגיע הזמן ש… שתספרי לי על אבא שלי." הרגע הזה הגיע, הוא בן ארבע-עשרה וזכותו לדעת מי הוא אביו.
אחרי כל השנים שעברו, עדיין לא מצאתי את הדרך לספר לו, אני גם לא בטוחה שהוא צריך לדעת שאבא שלו היה רוצח, בדיוק כמו אלירן.
"אולי נדבר על זה ביום אחר שוהם, עכשיו זה לא זמן מתאים." ניסיתי להתחמק, או יותר נכון למשוך קצת זמן.
"לא, תספרי לי עכשיו." הוא הביט עמוק בתוך עיני עם מבט כה משמעותי ורעב למידע הזה. צמא לשמוע את האמת על אבא שלו, להרגיש אותו דרך הסיפור הזה.
לגלות במה הוא דומה לו, באיזה תכונות, במראה…מי אני שאמנע ממנו את זה?
שורף לי הלב שהוא הצטרך לגדול בלי אבא, כואב לי.
"שוהם…זאת לא שיחה של שתי דקות. מחר יום שישי, נשב אחרי הארוחה ואספר לך הכל. אני מבטיחה." נתתי לו את מילתי, הוא יודע שאני לעולם לא שיקרתי לו, גם לעולם לא אשקר.
חינכתי אותו להגיד תמיד את האמת ולא להסתיר דבר ממני.
"אני סומך עליך." הוא אמר, ללא שום חיוך. עדיין עם ההבעה הרצינית על פניו.
חייכתי לעברו חיוך קטן, ליבי החל לפעום בקצב הרגיל שלו.
"טוב, אני עולה לחדר." הוא אמר ונשק על לחיי, גרם לכל האהבה שלי אליו לצוף בכל גופי.
"ביי מלאך." אמרתי והבטתי בו, איך הוא עולה במורד המדרגות אל חדרו, מתגאה בו יותר ויותר מיום ליום.
השעה כבר תשע, אלירן עדיין לא חזר מהעבודה.
דקה חלפה והדלת נפתחה ונטרקה.
קמתי מהכיסא במטבח והלכתי לסלון.
אלירן עמד והביט בי במבט משונה, קצת מרוחק.
"קרה משהו?" חששתי קצת, אני אפילו לא יודעת למה.
"לא." הוא ענה ביובש והתקדם לעבר המטבח.
"לחמם לך אוכל?" הוא בטח רעב אחרי שתים-עשרה שעות עבודה.
"לא." הוא השיב באותה הנימה היבשה והקרה ממקודם.
"אולי תסביר לי מה עובר עליך?" הרמתי את קולי, התחלתי להתעצבן מההתנהגות הזאת.
"כלום ברית." הוא הרים את קולו עליי, מה שבחיים לא קרה.
"טוב, אם אתה אומר." ירקתי לעברו באותה האדישות שהפגין כלפיי ועליתי לחדר השינה שלנו.
נשכבתי על המיטה, כולי רותחת, מלאה במחשבות על מה שעובר עליו.
אולי הוא בוגד בי, אולי נמאס לו ממני.
הדלת נפתחה ואלירן עמד בפתח הדלת.
הוא הביט בי הפעם במבט אחר, במבט מצטער.
הוא נשכב על ידי, מזווית העין ראיתי שהוא הביט בפניי.
"אני מצטער." הוא כמעט לחש והניח את ידו על בטני.
"אני לא בריב איתך." התחלתי לומר והסתובבתי לצד שלו, הבטתי עמוק בתוך עיניו החומות.
"אני פשוט דואגת לך." הסברתי, הוא חייך חיוך רחב ומרוצה.
"מצטער שהייתי טיפש, פשוט…עיצבנו אותי בעבודה." הוא אמר וליטף את פניי ברוך. זה היה כל כך נעים. אני אוהבת את המגע שלו.
"זה בסדר." לחשתי.
הוא הקריב את גופי אליו, לא משאיר סנטימטר של רווח בינינו.
"אני אוהב אותך." הוא אמר, גרם לליבי להלום מהתרגשות.
"גם אני אוהבת אותך." הוא נישק את שפתיי והשחיל את ידו מתחת לחולצתי, החמימות המופרשת מידו תמיד גורמת לליבי לקפץ ולפעום בעוצמה מטורפת.
"את האישה הכי סקסית שאני מכיר, אני לא בוגד בך טיפשונת." מה?איך הוא יודע שזה מה שחשבתי?
"איך…" "אני מכיר אותך טוב, אני יודע על מה את חושבת." הוא אמר ועלה מעליי, משיל את חולצתו מעליו וריבועיו נגלו אל מולי, ביחד עם הצלקות מהעבר.
ליטפתי אותן בעדינות ונזכרת בצלקות של אידור.
למה תמיד הוא חייב לעלות ולהרוס לי את הרגע האינטימי שלי עם אלירן?
למה אני לא יכולה פשוט להמשיך בחיי, להמשיך לחיות בלעדיו.
למה קשה לי לקבל את זה?
הוא רכן לעברי ונישק את שקע צווארי, התשוקה לא איחרה להגיע, גופי חם למענו וזועק לו.
הוא מכיר את חולשותיי, הוא יודע מתי לנצל אותן.
הוא השיל את הבגדים שנותרו על גופו ועבר אליי. מביט בתאווה על כל חלק חשוף בגופי.
"את הורגת אותי." נראה היה כאילו מלמל זאת לעצמו, גרם לחיוך לעלות על פניי.
הוא השיל את בגדיי מגופי וחדר אליי בעדינות.

_____

היי בנות, אני ממש מודה לכן על התגובות מהפרק הקודם.
ממש ריגשתן אותי שאהבתן את הפרק, אתן פשוט מדהימות!
אוהבת ומעריכה כל אחת מכן!
הפרקים הראשונים קצת משעממים, אבל בקרוב אתן תדעו מה קרה אחרי היריות, מה קרה עם הגופה של אידור.
הכל יהיה לכן ברור:)