רק בישראל- פרק 14

קיילי:
בשכונה שלי לא מסתובבים שיכורים, ככה לפחות למדתי להבין מהזמן האחרון שאני פה. זה לא איזור שהוא מפחיד או איזור שהוא מסוכן, אנשים עוברים לכאן כי הם מרגישים שרמת החיים פה יכולה להיות טובה- בתי ספר מאוד ביתיים וחמימים, השכלה טובה ותנאי חיים טובים. אני לא סותרת אותם, המחשבות שלהם על האיזור שאני גרה בו הם באמת נכונות. תמיד ידעתי שיש סיפורים ויש סיפורים, שיש פעמים שמישהו יבוא פתאום, יתנפל עלייך, ויעשה לך רע, שלהגיד "לי זה לעולם לא יכול לקרות", זה אף פעם לא נכון. אבל לרגע חשבתי, בגלל שהגעתי לכאן, שהכל פה יהיה רגוע יותר.
"אני מכיר אותך!" שמעתי צעקה מהקצה השני של הרחוב כשחזרתי מהמכולת לעזור לאמא ואבא שרצו שאעבור ואקנה משהו. הסתובבתי וראיתי בחור מתקרב בצעדים כושלים. הוא היה נראה מאוד מטופח, אבל יחד עם זאת כל כך עצוב. עצרתי ולא זזתי, לא כי לא יכולתי לברוח, אלא כי רציתי להבין מה הוא רוצה. בהתחלה אפילו לא חשבתי שהוא שיכור, רק כשהתקרב והתחיל לדבר הרגשתי בריח האלכוהול מגיע מהפה שלו.
"סליחה?" שאלתי לא מבינה.
"את קיילי המתולתלת הזו," הוא אמר, "את חברה של ניב."
"איך אתה מכיר את חבר שלי?" שאלתי אותו, עדיין מחזיקה ביד אחת את שקית הקניות ומשלבת בין שתי ידיי. הוא גיחך ואז צחק צחוק חזק יותר. זיהיתי מקרים כאלה מחברים דפוקים שלי ששתו יותר מידי, אבל זה היה יום של אמצע שבוע, אין סיבה שמישהו ממש ישתכר כי בחור בגילנו לומד יום למחרת. הוא אמר לי שהוא וניב חברי ילדות, ואז צחק שוב ואמר שניב באמת לא טעה, שאני יפייפיה אמיתית.
"אתה גר כאן בסביבה? לעזור לך להגיע הביתה?" ניסיתי לזרז את השיחה.
"איזה הביתה נשמה, מה אני צריך את הבית? את חושבת שלמישהו יעשה טוב לראות אותי במצב כזה?"
"אז מה אתה עושה פה? איך הגעת לפה?"
"רגל אחרי רגל." הוא אמר לי והדגיש כל מילה לאט, ושיחק עם אצבעותיו מראה לי איך הוא הלך. הוא בהחלט היה שיכור ודי מחוק, בטוחה בזה שהוא לא יזכור את הדברים האלה יום למחרת ושכל מה שצריך זה לעזור לו לצאת מכל השכרות הזו. הייתי מתה לדעת מה גרם לו לעשות את זה, אבל אני לא חושבת שהוא היה עונה לי בהיגיון בזמן הזה. לא פחדתי ממנו, אין מה לפחד מחברים של ניב.
"אתה יכול עוד ללכת או לסחוב אותך?" שאלתי.
"את מצחיקה את יודעת," הוא אמר והתנדנד, "שגפרור כמוך יסחב ממותה כמוני?" לא ידעתי מה זה ממותה, אבל הייתי בטוחה שזה משהו גדול, הרבה יותר גדול וכבד מגפרור ששוקל בערך כלום. התחלתי ללכת, כשמידי פעם אני מעבירה מבט לאחור, ורואה אותו קצת מתנדנד, והולך בשתיקה. בשניות פניו משתנות לפנים רציניות והוא בוהה בנקודות ברצפה כנראה כדי לא ליפול. לא דיברתי איתו עוד כי רציתי להשגיח עליו מרחוק, לא להתקרב יותר מידי למצב שאני לא רוצה שנגיע אליו שהוא ינצל אותו, אבל דואגת שהוא מקשיב לי. אני לא חושבת שהוא היה במצב שהוא לא היה מקשיב לי, לא נראה לי שהייתה לו ברירה אחרת. נתתי לו יד כשעלינו חמש מדרגות, ואז עוד בבניין כשעלינו כמה עד לקומת הבית. הוא אמר לי שהוא מרגיש כמו ילד קטן, אבל אמרתי לו שזה בעיקר לטובתו.
"תוכלו לעזור לי?" קראתי כשנכנסנו פנימה.
"מה את צועקת נשמה!" הוא צעק, "לילה!". הוא הצחיק אותי, הוא לא היה שיכור מזיק, הוא היה שיכור אבוד. אמא מיד הגיעה, והסברתי לה שהוא מזהה אותי כחברה של ניב אבל שהוא במצב קשה, ושצריך איכשהו לעזור לו. היא שאלה אותי למה לא הרמתי טלפון להורים שלו, ואמרתי לה שממעט המילים שהוא אמר לי, אני לא בטוחה שהקשר בבית כל כך טוב. היא הנהנה אליי ישר והלכתי לצידו, כשאנחנו מובילות אותו לחדר האמבטיה. היא אמרה לי שהכי חכם זה שהוא ישטוף פנים כי אפשר לצאת ככה יותר מהר מהשפעת האלכוהול. הושבנו אותו על שרפרף צידי, כשהוא כל הזמן שואל מה אנחנו עושות ולמה אנחנו מתנהגות ככה, ולפני שהוא מתלהם ומתחיל להתעצבן. הרגעתי אותו ואמרתי לו שהכל לטובתו.
"תסמוך עליי, בסדר?" אמרתי כשעיניי מסתכלות עמוק אל תוך עיניו. וואו, הן היו מדהימות. הוא הנהן אליי בשקט ושתק, כמו ילד טוב. אמא ביקשה ממני שאוריד את הג'קט ואת החולצה כדי שבגדיו לא ירטבו, ואני זזתי קצת ממנו, והורדתי את הג'קט כשהוא עוזר לי לעשות את זה. פחדתי שהוא רגיל לעשות את התנועות האלה כשהוא שיכור, בנים בגילנו לא שולטים כל כך על המעשים שלהם כשהם שיכורים. מי יודע אם הוא לא הולך כל סופ"ש לאיזה מועדון ומוצא בחורה אחרת. החזקתי בחולצתו והתחלתי להרים אותה.
"מתוקה אני לא חושב שהגענו לשלב הזה ביחסים בינינו," הוא אמר צוחק ומזיז את ראשו, שיכור לגמרי. לא התייחסתי למילים המצחיקות שלו והורדתי את החולצה מגופו. נחשף מולי קעקוע שיש לו לצד החזה, די גדול. בטח זה כאב לו. הורדנו את ראשו ושטפנו אותו במים חמים. הוא ישר התחיל לצרוח. למזלי חדר האמבטיה היה בקצה השני של הבית, כך שזה לא ממש הפריע לשאר הבית. רק שמעתי צעקה מאדם ששואל מה קורה, והרגעתי אותו באנגלית ואמרתי לו שהכל בסדר.
הפתיע אותי שבשום שלב הוא לא הקיא, כנראה שזה רק ממש השפיע עליו אבל שהקיבה שלו חזקה לכל כמות האלכוהול הזו. עדיין לא שאלתי אפילו שאלה אחת, אני לא יכולה, זה לא ממקומי לשאול מה קורה, אני רק רוצה לעזור לו. אין לי מושג איך הוא הגיע לרחוב הזה דווקא, ואיפה הוא היה לפני, ואם מישהו בכלל זרק אותו מהבית או שהיה לו ריב עם אנשים, אבל צריך לעזור לו. הוא לא ילד פח, פשוט ילד שקצת איבד כיוון. הוא התאושש קצת יותר, בזמן שהוא עדיין ממשיך לצרוח שהמים חמים, אבל ההשפעה החלה לרדת. כמות האדרנלין שלו החלה לרדת, ואמא אמרה שכל מה שיעזור עכשיו זה שינה טובה. אמרתי לה שנכניס אותו לחדר שלי שיישן שם ואני אשן הלילה בסלון. היא הנהנה אליי בשקט, עזרה לי לקחת את השמיכה שלי ולהביא שמיכה אחרת בשבילו מהארון, ועזבנו אותו שם. בשלב הזה הוא כבר הפסיק להתנגד.
בפעם הבאה שפקחתי את העיניים, ראיתי מולי את השעון של הטלוויזיה שהראה שהשעה היא קצת לפני שלוש בלילה. פקחתי עיניים והסתכלתי למעלה, וראיתי את הילד הזה. שפשפתי קצת את הפנים ואז התיישבתי, מרגישה את העייפות נוחתת עליי. ישנתי בסך הכל כמה שעות, ברור שאני עייפה, היה יום וערב ארוכים. הזזתי קצת את השמיכה ונתתי לו להתיישב בחלק מהספה. הוא אמר בקול רגוע תודה והתיישב, מביט בסלון הדומם.
"איפה אני?" הוא שאל צוחק כשהוא שובר את השתיקה. הוא דיבר בקול חלש, רגוע.
"אתה בבית שלי, ברוך הבא." צחקתי, "אני קיילי, אני חושבת שאתה אמור לדעת מי אני."
"אני מזהה אותך כן, גם מהתמונות שיש לך בחדר שלך. אגב, הוא…" הוא אמר ותפס בראשו, "הוא ממש חדר יפה."
"תודה רבה," צחקתי, "איך אתה מרגיש?"
"רע אני מניח," הוא אמר, "לא יודע מה אני עושה פה, איך הגעתי לכאן, לא יודע כלום."
"איך קוראים לך אתה יודע?" צחקתי.
"אל תגזימי," הוא גיחך, "את זה אני זוכר. אני עוז."
"פגשת אותי כמה רחובות מכאן, כשהלכתי למכולת לקנות כמה דברים שההורים רוצים, אגב תודה באמת, לא אפינו עוגה בסוף כמו שרצינו."
"בגללי?" הוא שאל חושש והסתכל עליי. הנהנתי אליו בשקט ואז הוא מיהר להתנצל, אבל אמרתי לו שזה בסדר, שלא ייקח רגשית, שפשוט אמא תעבור מחר ותקנה עוגה אחרת, קנויה מאיזה קונדיטוריה.
"פשוט הגעת וצרחת שאתה מכיר אותי, ונשארתי להבין את הסיפור. כשהבנתי שאין לך באמת לאן ללכת ומה לעשות, פשוט ביקשתי ממך ללכת אחריי. יש לי קצת ניסיון בטיפול בשיכורים ולא היית מהגרועים שראיתי." הוא שתק לרגע ושיחק באצבעותיו.
"אני עשיתי לך משהו?" הוא שאל. פקחתי את עיני בתדהמה והסתכלתי עליו, הדהימה אותי השאלה שלו. מצד אחד חשבתי שזה באמת בנאדם שכשהוא שיכור הוא לא זוכר את המעשים שלו, אבל מצד שני הדהים אותי הפחד הזה שהוא פגע בי, במישהי שתכלס רק עזרה לו. הנדתי את ראשי לשלילה ואמרתי לו שהוא לא עשה כלום, שהוא יכול להיות רגוע.
"קיילי," הוא נאנח, "באמת תודה, זה כל כך לא מובן מאליו." חייכתי אליו והנהנתי אליו, מתכסה קצת יותר בשמיכה מהקור. השאלה הבאה שהוא שאל הייתה איפה הבגדים שלו, ואני צחקתי ואמרתי שכששטפנו את ראשו כדי שיצא קצת מההאנגאובר, אז הורדנו את הג'קט והחולצה בשירותים. קמתי מיד מהפוך, ביקשתי ממנו לחכות לרגע בסלון, והלכתי לשירותים להביא לו את הבגדים שלו. צחקתי על הסיטואציה ההזויה שאני נמצאת בה בשלוש בלילה.
"אנ יכול לבקש ממך משהו?" הוא שאל כשחזרתי. הנהנתי אליו בשקט והתכסיתי שוב בשמיכה, "את יכולה לשמור את זה בינינו? את המפגש הזה? כאילו… אם כבר סיפרת אז סבבה, אבל שפשוט זה לא…"
"הבנתי אותך," קטעתי אותו, "אין בעיה. ושתדע, אף אחד לא יודע. חשבתי להרים טלפון לניב לשאול מה עובר על חבר שלו, אבל אפילו את השם שלך לא ידעתי. פשוט העדפתי לטפל בך כמה שיותר מהר."
"ואיך לא פחדת? שאני בא ומתנפל פתאום? מה אם הייתי איזה אנס?"
"מהדברים הראשונים שאמרת זה שאתה חבר של ניב, ואז כבר לא דאגתי. יצא לי לפגוש כמה חברים שלו, כולם מדהימים, אז היה לך יום רע, לכולם זה קורה. אני לא צריכה לפחד ממישהו שאומר שהוא מזהה אותי ושהוא חבר של ניב, האמנתי לך גם כשהיית שיכור."
"כמה זמן אתם כבר יחד?" הוא שאל מתעניין.
"חודש ומשהו." צחקתי כשאני חושבת על כל התקופה האחרונה. באמת הזמן עובר כאן מהר. בשבוע האחרון ניב לא היה כל כך איתי, כאילו המחשבות שלו הפליגו למקום אחר, ובכל פעם ששאלתי אותו על כך הוא סירב לספר, אמר שזה מסובך. הבנתי שעוד יש דברים שקשה לו לחשוף ושאנחנו רק בתחילת הקשר אז לא התעקשתי על זה.
"אני והוא מכירים מהגן, שתדעי," הוא צחק וחייך אליי, "שיהיה לך קצת מושג על הבנאדם שהעביר את השעות האחרונות פה בבית שלך." צחקתי והסתכלתי עליו, מוקסמת מהבנאדם שהוא כשהוא לא שיכור.
"מה עכשיו?" שאלתי, "אתה רוצה לנסוע הביתה? יש לך כסף למונית?"
"האמת," הוא נאנח, "זה לא יהיה חכם שאגיע עכשיו הביתה, עדיף להגיע לשם אחרי שההורים יסעו, בבוקר פשוט. אני יכול להמשיך לישון פה עוד כמה שעות? מבטיח לקום בבוקר איתכם לבית הספר והכל."
"אין לך לימודים?" שאלתי.
"מותר לא להגיע מידי פעם, אגיד שלא הרגשתי טוב או משהו, או פשוט אגיע מאוחר יותר, בסביבות עשר. אני אסתדר."
"אז בטח," חייכתי, "תישן, יש ממש עוד כמה שעות עד שקמים."
"תחזרי למיטה שלך," הוא אמר, "לא מספיק דאגת לי גם נתת לי את המיטה שלך? לכי לישון נורמלי."
"אין צורך," צחקתי, "אני עם השמיכה שלי שגם על הרצפה אפשר לישון איתה בנוח. לך לישון בכיף ולהתרווח על המיטה, אתה צריך את זה. כנראה ש…" נאנחתי," כנראה שעובר עלייך משהו, אז תתפנק קצת."
"תודה שאת לא שואלת שאלות." הוא אמר לי. הנהנתי אליו, הוא נתן לי נשיקה קלה בלחי והלך לכיוון החדר שלי. שמעתי אותו נאנח קצת ומגרד בראשו. מרגיש לי שעובר עליו יותר מידי, אבל אני לא מסוגלת לשאול. אם הוא ירצה, הוא יספר. בדיוק כמו ניב. בדיוק כמו החברים מניו יורק.