ירח השמש פרק 8 : בגהינום
פניאל
נכנסנו בדלת ופתאום נשמעה אזעקה מחרישת אוזניים. באמת אני אצא חירש אחרי אזעקה כזאת.
"מזה מה קורה פה?" צעקתי לאנג'לינה
"הסוף שלך" צעקה בחזרה אבל לא שמעתי אותה
"מה?" צעקתי
"אתה חירש?" צעקה בחזרה
"מה?" צעקתי
"אוי שתוק ובוא אחרי" צעקה
"מה?" אמרתי והיא לקחה את ידי
"אתה סתום" צעקה
"תודה זה לא בא בקלות" אמרתי וראיתי שהיא גלגלה עיניים
הסתובבנו ברחוב הזה וראיתי שכולם די זקנים.
"מזה המקום הזה?" צעקתי
"לטראג'ן" צעקה אנג'לינה
"למה את צועקת?" צעקתי
"כי אתה צועק" צעקה אנג'לינה
"בואי נפסיק לצעוק הרי האזעקה כבר הפסיקה" אמרתי
"טוב" אמרה אנג'לינה
הלכנו ברחוב ולא ראינו שום דבר מעניין. מזה החור הזה? אין פה איזה מקום בילוי נחמד? אולי לפחות איזה מועדון או משהו בסגנון? אני מתחיל לאהוב את המקום הזה אבל ממש לאהוב.
הסתכלתי מסביב ונדהמתי לראות דברים מדהימים. מפלי מים בצבע אדום אנשים אדומים ויפים עם עיניים צהובות כמו השמש. ואו איזה מחזה יפה רק בשביל זה שווה לבוא לפה.
"האנשים פה ממש יפים" אמרתי לאנג'לינה
"אבל אני הכי יפה" ענתה אנג'לינה
"בזה את צודקת מותק" אמרתי
"עוד פעם מותק? אוי שתוק וקפוץ איתי לבר פה" אמרה אנג'לינה
"סוף סוף מקום נורמאלי" אמרתי ונכנסנו לבר.
הבר היה די ריק. למה הוא ריק? בדרך כלל ברים מלאי מקום. תופפתי על השולחן, אבל אף אחד לא ענה.
"מישהו פה?" צעקה אנג'לינה
אין קול ואין עונה
"מזאת החוצפה הזאת שלא עונים לי?" כעסה אנג'לינה
"טוב אין פה אף אחד בואי…" נדהמתי למראה עיניי. לא הספיק השלד עכשיו אני צריך לראות את זה.
"אההההה" צעקתי
"עוד פעם? מה כבר יכול לקרות כבר?" כעסה אנג'לינה
"אהההההה" צעקתי
"אוי נו" באה לקראתי אנג'לינה
"אההה לא לא אל תתני לי סטירה" אמרתי בחיפזון
"אז על מה כל המהומה?" שאלה
"ס..ס..תכ…לי" אמרתי והצבעתי כלפי מטה
"מה כבר…" אנג'לינה נדהמה גם היא והתחילה לצרוח "אההההה"
"אהההה" צעקתי
"אהההה" צעקה אנג'לינה
הסתכלנו אחד על השנייה והתחלנו לצעוק ביחד "אההההה" כמו מקהלה של צרחות. יופי שלד ועכשיו גופה. איזה כיף את הטיול הזה אני לא אשכח בחיים.
"אהההההה" המשכתי לצעוק ואנג'לינה העיפה לעברי סטירה שהפילה אותי לרצפה.
"שתוק כבר יכולים לשמוע אותנו" אמרה בבהילות
"מ..מי? הבחורה שמתה פה?" שאלתי
"לא" ענתה
"אז מי?" שאלתי בחרדה
"חייבים לעוף מפה עכשיו" אמרה אנג'לינה
"אני לא מתנגד בואי עכשיו אלא אם כן את רוצה שאני אתחיל לצרוח שוב" אמרתי
"לא לא בוא נזוז" אמרה בחיפזון ורצנו לעבר הדלת. פתחנו את הדלת ופתאום עמדו מולנו שלושה אנשים עם ברדסים בצבעים שונים עליהם.
"מאוחר מידי" אמרה אנג'לינה חלושות
"מזה מי אלה אנג'לינה?" שאלתי בחרדה
"אתם באים איתנו עכשיו" אמר אחד מהבחורים עם הברדס הכחול.
הוא הרים את ידו והתחיל לומר מילות משונות "האודיי אוו סמלי או ווואו" ונעלמנו.
הגענו לאולם גדול שמה הניח אותנו האיש עם הברדס הכחול על הרצפה הסתכלתי סביב לאן לקחו אותנו? לנופש? זאת הקבלת חמים הנעימה שאנג'לינה דיברה עליה אם כן אני מוכן ומזומן אוי לא יזיק לי נופש אחרי השלד והבחורה המתה.
המשכתי להסתכל. האולם היה מלא בפסלים והרצפה הייתה שחורה אבל מאוד חלקה והתקרה הייתה מלאה רצפות איזה עיצוב מוזר אפילו אני לא הייתי מעצב ככה ומצדי הייתי צובע הכול בוורוד. לרגע אחד העפתי מבט אל עבר הווילונות איזה צבע יפה אדום חזק מלווה בצבע ורוד איזה צבע יפה זה חבל שאין את הצבע בגן עדן הכול משעמם שם כמה אפשר להסתכל על פרחים צבעונים שבעצם הצבע שלהם הוא רק כחול ועל דלת מכוערת שלא משתווה לדלתות פה. אנג'לינה צדקה באמת מעניין פה המשכתי להסתכל על הווילונות ופתאום שמתי לב שהם תלויים מהרצפה לתקרה אוקי מישהו פה דפוק וזה לא אני הפעם. פתאום ירדו עלינו מהרצפה שלושת האדונים עם הברדסים
"אההההה" צעקתי
"שתוק" אמרה אנג'לינה חלושות
"אבל הווילונות זה מרצפה לתקרה אההה" צעקתי
"זה מה שמדאיג אותך?" שאלה אנג'לינה
"כן מזה העיצוב הזה? למה זה מרצפה לתקרה? אלא אם כן אנחנו על התקרה" אמרתי בחרדה
"כן אנחנו על התקרה" אמרה אנג'לינה כאילו זה מובן מאליו בשבילה
"שקט" צעק לעברנו האיש עם הברדס האדום. הדבר היחיד שהיה שונה בו היה השרשרת עם סמל מוזר שלא ראיתי לפני זה.
"דוויל למה חזרת? ויותר חשוב למה הוא כאן?" שאל האיש עם הגלימה האדומה
"אהה…" התחילה לומר אנג'לינה
"עצרי אל תעני לי" קטע אותה האיש עם הברדס האדום והמשיך "את ראויה לעונש על כך שהמרת את פי"
"מזה? מה קורה פה? אנג'לינה זאת הקבלת פנים? כי בינתיים הכל הולך טוב" אמרתי
"תפסיק להיות ציני" אמרה לי בשקט
"אוקי אנחנו נתייעץ על העונש שמגיע לך דוויל בינתיים חכו ואם תעזו לנסות לברוח לא תצליחו התקרה מלאה במלכודות" צחק ברשעות האיש עם הברדס האדום והם חזרו לרצפה ומשם נעלמו.
"אוי אנג'לינה מה קורה פה? למה הוא קרא לך דוויל? איפה אנחנו? מי אלה?" כל כך הרבה שאלות ואפס תשובות.
"פניאל אני אסביר לך למה הם קראו לי דוויל" אמרה אנג'לינה
"אני… המממ" היא היססה
"נו" הפצרתי בה לענות
"טוב אז ככה בכל עולם שנכנסים יש שמות מיוחדים שניתנים לכל אורח זאת על מנת להסתיר את זהותו אז בעולם הזה אני נקראת דוויל כי בפעם הקודמת אחד האדונים שאתה רואה פה הזהיר אותי שאם אני אשאר עם השם הזה האנשים ינסו להרוג אותי" אמרה
"אבל רואים עלייך שאת מלאך וגם הרגע הוא אמר שהוא ייתן לך עונש. מה באמת קורה פה?" שאלתי בחשדות
אנג'לינה באה לענות, אבל לפני שהספיקה האנשים חזרו. בא לעברינו האיש עם הברדס הצהוב ואמר "אוקי הגענו להחלטה דוויל תתכונני להישלח לגלות ארוכה בכדור הארץ"
פניה של אנג'לינה החווירו ואני נדהמתי. מה קורה כאן? ידעתי שאסור היה לנו להיכנס לפה.
האיש עם הברדס האדום הרים את ידו ואמר "האודיהווו טיפנייי טווו קייקייי אן דה גאג ווהו ווהו והוו" ושום דבר לא קרה.
באתי לשאול שאלה אבל הוא התחיל איזה ריקוד מטורף והתחיל לומר "לילילילילילילילילילי ושאלהלהלהלהלהלה"
אוי וי יותר משוגעים פה מאתנו. אולי נכנסנו לעולם המשוגעים? איך אני לא הגעתי לפה? יותר חשוב איך אבא שלי לא הגיע לפה? הסתכלתי על אנג'לינה במבט שואל והיא החזירה לי מבט של "עזוב אתה לא רוצה לדעת".
"מה אתה עושה?" שאלתי
בן רגע כולם השתתקו והאיש שעשה את הריקוד והמשוגע וצעק לילילילילילילי ושאלהלהלהלה הסתכל לעברי או כך שערתי כי לא ראיתי את הפנים שלו.
"מה?" שאלתי "הוא שזה רקד לא אני"
"איך אתה מעז? קצת הומור לא יזיק?" שאל האיש עם הברדס האדום
"זה הומור זה? זה שיגעון אתה צריך ללכת להוסבן דחוף" אמרתי
"איך אתה מעז?" אמר לי האיש עם הברדס האדום
"פניאל אתה לא רציני דבר בכבוד לאדונים" אמרה אנג'לינה
"אדונים? של מה? של המשוגעים?" גיחכתי, אבל ראיתי שפניה של אנג'לינה היו רציניות. לא ראיתי אותה אף פעם ככה.
"טוב עכשיו באמת אשלח אתכם לכדור הארץ" אמר האדון עם הגלימה האדומה והשרשרת שעדיין לא זיהיתי את הסמל שלה והוציא מהגלימה ספר. ברצינות? מי מחזיק ספר בגלימה שלו?
"מה אתה תעשה איתו? תקרא לנו סיפור לפני השינה?" שאלתי
"אתה לא רציני פשוט שתוק אתה מחמיר את המצב" אמרה אנג'לינה
"איך אפשר להחמיר את המצב יותר? לא ראית שהוא רקד?" שאלתי
"פשוט שתוק כבר" אמרה אנג'לינה בכעס
"האודס וינטי לה דוויל פי טו אי פניאל האודס ויטי פי טו" אמר והוסיף "שאלהלהלהלהלהלהלה ולילילילילילילי"
"עוד פעם?" ופתאום נפתחה מערבולת בתוך הספר והתחילה לשאוב אותי ואת אנג'לינה. שנייה לפני שנשאבנו ראיתי שהווילונות לא זזים ואז הבנתי שרק אני ואנג'לינה ניכנס לשער. עצמתי את עיניי בפעם האחרונה ונשאבנו אל הלא נודע.
"סוף סוף נפטרנו מהמעצבן הזה" אמר האדון עם הגלימה האדומה והוסיף "שלחו מכתב לגן עדן שאנחנו מעוניינים לגשת למשא ומתן"
תגובות (0)