טיול במרכז אמריקה 47

אלחואלה
לאור פנסי רחוב נכנסים לרחוב צר צפוף ומתמשך, אפרורי ומדכא, עקר ללא פרחי שלטים של מלון. ככל שהישוב מתארך כך הוא מייאש יותר וחוצים את כל החלק העירוני מבלי שעיננו תשזוף שלט מלון אחד. הרמזור האחרון נותר מאחורינו ואורות הג'יפ צוללים לתוך החשיכה. הגענו לאזור הוילות, בתים בודדים נטועים במרחקים גדולים זה מזה חבויים בצל חורשות עצים ודרכים מתפצלות כמשעולי הרים שבות להזכיר את הבלגן הפראי ממנו נחלצנו לא מכבר.
שלט בודד מואר של מלון קורץ לעוברים בדרך ואנו עוקבים אחריו מאבדים עצמנו לגמרי בסבך פיתולי הדרך. מזדנבים מאחורי וואן, שגם הוא נתפס כנראה לאובססיה של מציאת קורת גג ללילה. מלון שמפזר שלטים מוארים כמו משחק סימני דרך יהיה בודאי יקר להחריד ואולם כמו שצרות באות בצרורות, כך בתי מלון באים בדבוקות ואולי נמצא בשוליים מלונה לטעמנו.
נכנסים לרחבה מבשרת רעות מטופחת ומעונבת למשעי של מלון לבדד ישכון ודולקים בעקבות נהג הואן עד לדלפק קבלה מפואר. כשהוא יוצא מאוכזב הוא מסביר שהמלון מלא וחוץ מזה הוא מעין קלוב ולא מיועד לארחי פרחי של סתם. "סעו אחרי ואני אמצא לכם מלון" הוא דובר ואני נצמד לאורותיו האחוריים כמו לאורות מגדלור בלב ים.
נקלענו לתקופת סוף שבוע באזור קיטנות ונופש ורק יודעי חן מסוגו ידעו לבור את הבתים שבנויים לאירוח ללא שלטים וחשבוניות. מדרדרים חזרה בכיוון האזור העירוני של אלחואלה והואן נעצר ומפנה אותנו לכניסה תלולה להחריד, אשר מסתירה מעון אורחים פרטי. נפרדים ממנו בתודה ומטפסים לברר אפשרויות. הכלב חורק שיניים בציפיה אבל בעלת הבית נינוחה יותר. הערב טוטו קומפלטו ואולם מחר אתם מוזמנים להזמין. בשמחה, אם נשרוד את הלילה בקור הלח הזה.
הגבירה מצלצלת לאחיה שמתפרנס אף הוא מבית הארחה, אמנם המוני יותר וכבר בתוך החלק העירוני הדהוי של אלחואלה, אבל כרגע נסכים אפילו בתוך מלונה. מצוידים בהוראות חוזרים לרמזור האחרון ומסתובבים קצת סביב זנבנו בהתעלמות גמורה מתמרורים ומטרדים דומים, עד שהאיש שיצא אל הרחוב כולו ציפיה לוכד אותנו בין זרועותיו. תוך ההתלבטויות וזינוקי קדימה ואחורה נחשפים לאור פנסי הג'יפ ונוריות הרחוב כל אותם שלטי מלונות שחמקו קודם מעינינו במהלך אי מילוי תפקידם.
מחנים את הג'יפ בעומק חצרו המוקפת חומה כתנאי מספיק ומחייב למי שמעוניין למצוא אותו גם למחרתו. נכנסים למסדרון ומגלים שהרעיון של מלונה לא מרוחק הרבה מהמציאות. מיטות קומותיים בקובות מארכות מרובות אוכלוסין מופרדות זו מזו בלוחות דיקט ורוחב האחת לא יותר מרוחב המיטה. אפילו פועלים סינים היו בוחלים בחוסר פרטיות כזה.
עייפתי, אני שוקע בהשלמה מבואסת אל תוך המזרן הקרוב ביותר מוכן להיקבר בתוכו עד לאביב הבא. שגילה תסתדר עם בעלי הבית בספרדית או בבנגאלית, אני גמרתי.
חמש דקות אח"כ האח מדבר עם אחותו בטלפון ובדרך פלא מסתבר שבכל זאת יש לה חדר עבורנו.
חזרה לרמזור האחרון ונסיון לשחזר את המסלול האמיתי מתוך הפקעת שהסתבכנו בה קודם. שלוש פעמים מחליטים שהתרחקנו יותר מדי וחוזרים לנסות שוב עד שנכנסים לאחת הכניסות הבלתי מתקבלות ביותר שפעמיים פסלנו בהיסח הדעת וזאת היא.
החדר שהתפנה ממוקם מאחורי המטבח וליד גרם המעלות והוא צר ודחוס ויכול להכיל רק מטה משותפת. מבלה את הלילה במאמצי בלימה כדי לא להשתפך במסכת ארוכה של שיעולים ומפיק גלונים של ליחה.
בבוקר על שולחן באכסדרה מספרים לבעלי הבית על שוד המזוודה ובעל הבית מסביר שבשנים אחרונות פקד את המדינה גל מהגרים חסרי אמצעים מארצות שכנות. היות ואין תעסוקה במדינה המנומנמת הזו הם נדחפים לעולם הפשע והממשלה אינה מגיבה בצורה חדמשמעית. על כן אין לצפות שהמשטרה תתערב או תעשה משהו. אתה שומע מדבריו את שוועתו של המעמד הבינוני שנלחץ בין אלימות אלה שאין להם לחוסר האכפתיות של אלה שיש להם יותר מדי. הם עצמם הגרו לכאן מקולומביה לפני כעשר שנים. זו לא מדינה שאפשר לחיות בה הם מבכים את ארץ הולדתם שהפכה גיהנום עלי אדמות.
גם יומנו הבא אינו מבוזבז לריק. למעשה התחלנו כבר את העליה להר הגעש פואס, שאלחואלה משתופפת למרגלותיו ושכונות היוקרה שלה כבר נאחזות במורדותיו התחתונים. מוקדם בבוקר יום שבת מזדרזים לעלות בכביש הצר, שמטפס בין שכונות שמותמרות בהדרגה למעונות חקלאיים. אזור פורה שכולו ירוק ואשר החליף את תלבושת הג'ונגל הפראי הלח בחליפת עצי פרי מתורבתים וחלקות ירק מנומסות משתרע כמעט עד פתח השמורה.
הג'יפ שועט פנימה ללא עוררין וברגע המתאים נפנה אל משטח חניה וחמישה פקחים, לא פחות, שממתינים לגבות ממנו מזומנים. הכניסה אמנם חופשית וגם החניה אבל היציאה לא. גילה מתכסה בשריונות העמידים לקור המציקני ולרוח התקיפה בעוד אני מפנק את מחלתי במושב הנהג. עכשיו גם החלה להציק לי כתפי הימנית, באמת מבלי שהתגריתי בה, אבל לך תתווכח עם כתף.
כרבע שעה הליכה, זה המרחק שהיה עליה לעבור כדי להגיע אל שפת הלוע ולהתבונן ממרפסת התצפית אל הגחלים הלוחשות בנקודות אחדות על המשטח הרחב והשטוח כשל מחבת שהוא לועו של הפואס.
ממרחק נוהרים העננים שהפקירו את המשטח כמנהגם מדי בוקר ועתה מזדרזים לשוב ולכסותו ובתום חצי שעה גילה מופיעה מאושרת מהמראה ומסלקת את חובנו לפקחים ללא טרוניות. "היה כדאי" היא נושפת בהתלהבות והג'יפ פונה בדרכו הביתה חזרה למקום התאכסנותנו.
אך זו עקא, שהכביש נראה אחרת מלמעלה. השלטים בכיוון העליה מנעו כל ספק אבל בירידה לך תנחש איזו הסתעפות לבחור בכל צמת וכאלה ישנן רבות וכל כביש דומה דמיון מפליא לרעהו. איננו יודעים את שם השכונה ממנה יצאנו ובודאי לא את שמות השכונות שחצינו בדרך. במקום כחצי שעה אנו מסתבכים בקפנדריה של כשעה וחצי, לפני שעינינו מזהות את הרמזור ההוא במוצאי אלחואלה.
התפנה החדר המלכותי בקומה השניה שאין לו מיזוג ואולם מכל עבריו נפתחים חלונות שאמורים להפיג את חום היום. אני משתכב ומבקש מגילה שתמדוד את החום. המכשיר מזנק ללא היסוס ל- 41 וגילה מבוהלת. היא מבקשת מבעלת הבית מדחום אחר וגם הוא לא מתבייש לרוץ קדימה במלוא המהירות. אני נשלח מיד לעשות טוש קר וחוזר לרעוד מתחת לשמיכה.
מגייסים את בעלת הבית, שמסיעה אותנו בואן הטויוטה שלה לרופא באלחואלה. היום שבת ואחד לא מקבל ושני לא עונה בטלפון. מאתרים שלישי בעזרת עוברי אורח ודופקים על הדלת הנעולה. בתגובה לרעש מגיחה מבחוץ בחורונת צעירה ומתבקשת לקרוא לרופא. "אני הרופא" היא עונה ולשם הוכחה לובשת את החלוק הצחור ומתישבת מהצד הנכון של השולחן.
לא שומעת רעש מיוחד בראות, אבל כדי שלא יפסלו אותי מחר מעליה למטוס רושמת לי אנטיביוטיקה רצינית ותרופה נגד ליחה. תזכרו שזו תקופת הסארס, שחוללה היסטריות לא קטנות בשדות תעופה בעולם ואם מישהו יתחיל לבדוק אותי מי יודע מה יגלה. משלמים 17 דולר ולא חושבים לבקש דוח לצורכי ביטוח. כמובן שחברת כלל ביטוח כלל לא שילמה אח"כ את הסכום האדיר הלזה.
בבית המרקחת גובים 75 דולר תמורת האנטיביוטיקה (20 כדורים) ועוד מעט עבור יתרם וחוזרים לבית.
גילה מחליטה לגייס את בעלת הבית לעוד מבצע. היא מעדיפה להחזיר את הג'יפ בעצמה מחר בבוקר ולחזור למגורינו במקום שנחזיר אותו שנינו מאוחר יותר בדרכנו הסופית למטוס. בצורה זו לא נאלץ להיגרר עם מטלטלינו מנקודת ההחזרה אל דלפקי הצ'קאין.
היא בג'יפ ובעלת הבית בואן נעלמות לדרכן ובדרכי ניסוי ותעיה מסימות בכבוד את המשימה. תפקידי בעודן נעדרות להחליף לעצמי תחבושות קרות על המצח, כדי שלא להצית את הסדינים. באמת מזלנו שנפלנו על בעלת בית נעימה וטובה כל כך.
בשעה היעודה בצהריים מתקשה אפילו טקסי מקומי לאתר את הכתובת. הפעם דאגה חברת איבריה למלא את כל המושבים והדרך עוברת מעל האיים האזוריים לפני שמשנה כיוון צפונה.
באיבריה סבורים שפתרו את בעיית נדודי השינה של המין האנושי בעת שכולאים אותו במטוסים. מכבים אורות ומגיפים מסכים ומתיחסים בגסות לנוסעים, שמפירים את העוצר. הדיילות מתאדות ברובן לחלל הריק ושמונה שעות עוברות עלינו ללא סעודה. יתכן שהצדק עמהם וכך אמור להתנהג נוסע מאולף, אבל גם פבלוב עשה מספר חזרות כדי להשתיל את הרפלקס המותנה.
שעה לפני הנחיתה שבים המסדרונות ומתמלאים דיילות, שמפזרות ארוחה וטפסים במירוץ מטורף לסיים לפני שיאזל הגובה. מפליא שגילה הזועמת מהמטוס ההוא טורחת למצות כיום מחברת איבריה את כל נקודות הזיכוי שמגיעות לנו. מסתבר שאכן הם למדו את פבלוב.
שכבתי בחדרנו בהוסטל שבמדריד ארבעה ימים בעוד גילה חורשת רחובות ודגה מציאות בחנויות.
בארץ חיכיתי לרופאה ארבעה ימים שתסיים את חופשתה ואז הלכתי מיוזמתי לחדר מיון והתארחתי במחלקה פנימית משך חמישה ימי אינפוזיה לפני שהוכרזתי טהור מדלקת ראות.
הכאב בכתף הוא רק קרע של גיד אחד מארבעה, לא רציני, והופתענו לגלות שזו תופעה שתוקפת כחמישים אחוז מבני גילנו. אולי יום אחד ימצאו קורלציה עם בגירים שמגזימים בנסיעות לחוצלארץ, אבל עד אז גילה כבר צוברת חוברות על הודו.