Idan Halpern
תנו לי תגובות, גם ככה כתבתי את זה משעמום אז לפחות שאדע שהשקעתי בזמן היקר ללבי הזה. תודה לכולם :)

בעקבות המוסיקה

Idan Halpern 16/11/2015 1011 צפיות 2 תגובות
תנו לי תגובות, גם ככה כתבתי את זה משעמום אז לפחות שאדע שהשקעתי בזמן היקר ללבי הזה. תודה לכולם :)

"מהר!" צעקתי לחבריי ובידי הסכין המבריקה באלומת הירח. "אדון וינקל יהיה מרוצה אם נצליח לנקות היער מעוד איום!" המשכתי. שני חבריי, האחת נקבה והאחד זכר, עמדו משני צדדיי כאשר אני במרכז ההתרחשות, רץ ביניהם. נשפתי בכבדות את האוויר הדחוס ורגליי הסיתו את מיקודי במטרה אל עבר הכאב. הן כבר היו מכוסחות לגמרי. הרגשתי שאני לא יכול לשאת זאת יותר. בשיא הריצה, מהירות הזויה, נתקעתי באבן ומעדתי על הקרקע הבוצית של היער החשוך. "אתה רציני מאט? אם נאבד את הרוצח הזה סטיב יעיף אותנו מהצריף!" כריסטין אמרה לי והביטה בי שוכב על הקרקע מיוזע וכאוב. "אתה אמור להיות המנהיג שבמרכז!" "אני יודע," עניתי לה, תפחתי על בגדיי העכורים והרטובים , כריסטין הושיטה לעברי את ידה והמשכנו לרוץ בין העצים הגבוהים והסבוכים, נטופי המים. הרוצח נראה במרחק אך היה קשה לתפוסו. "תקשיב למוסיקה שבתוכך! אתה אמור להיות המוביל!" "זה קצת קשה תוך כדי מרדף אחר גנב שמחזיק את המפתחות לחדר המוסיקה, את יודעת, אם החדר הזה יפתח, סופנו כבר כאן!" ליאם היה בחזית, הרבה אחרינו. הוא רץ במרחק כמה מטרים בודדים מהרוצח וגם הוא כבר נראה על סף המוות. בעודי רץ בכדי להדביק פער, המשכתי להתנשף בכבדות. הרוצח לא נראה לפתע. "הוא נעלם!" צעק לנו ליאם מרחוק בקול עמום, בבגדיו הסחוטים. קול זעם נשמע מאחור. מן גרגור. סובבתי את ראשי. "כריסטין, תיזהרי," צעקתי אך הגרזן המוכתמת של הרוצח האכזר פגעה בצווארה ודמה הכתים את בגדיי. מבוהל, צעקתי: "זה נגמר!" ושלחתי לעבר גופו את סכיני. האיש, כאילו פגיעתי לא משמעותית מספיק עבורו, הוציא מגופו את להב הסכין ונמלט.

***
"מה?" אדון וינקל כיווץ את מצחו. "איך זה יכול לקרות?" הוא החל לצעוק. "אני זה שהצלתי אתכם מהסינגל באותו היום וכל מה שביקשתי זה שפאקינג תעזרו לי לשמור על המקום שלי. אתם, וסך הכל עוד חמישה ילדים שרדו את מה שקרה לה ואני היחיד ששומר עליכם! אם פספסתם את הפושע שכמעט לקח לנו פה הכל, אז…," הוא לא ידע איך להמשיך. "עופו לצריפים! נחשוב מה עושים איתכם מחר." למקרה שעוד לא הבנתם את המתרחש, הנה הסבר קצר. אני וחבריי, ליאם וכריסטין, לומדים בבית ספר לאומנויות התווים. מלמדים אותנו, איך בעזרת המוסיקה, לעקוב אחר הדברים החשובים בחיים וכך, ניסינו לתפוס את גנב המפתחות. כריסטין לא בדיוק מצליחה לעשות זאת אך היא מלאת מוטיבציה וליאם, מהיר מאוד אך גם הוא, לא הצליח לתפוס את הגנב, לצערי. לצער כולנו, יותר נכון. בעיקר לצער אדון ויקנל.

***
קמנו מן המיטות. לנו שלושתנו יחדיו בחדר, מהיום הראשון. "אם נברח להרים, אולי נוכל למצוא את המפתחות שנגנבו," אמר ליאם. "ואיך בדיוק נצא מבלי שיבחין בנו וינקל?" "זו מילה אחת, חלון!" הבטתי בחלון. "אתה גאון!" אמרתי, מבלי להתכוון לכך למרות שאני לא חשבתי על זה, ואני מודה. גררתי את זגוגית החלון במסילתה, אל צדה השני בכדי לקפוץ על עבר הרחוב. שמענו את הצעדים הכבדים של הנעליים המכובדות. אדון וינקל הולך לתפוסנו, ואז, זה הוא סופנו. "מהר!" כריטסין לחשה. "אני מנסה," הוצאתי מהחלון את שתיי רגליי ונחתי על ברכיי. ברכיי המשופשפות, היו מלאי אבק, תפחתי על המכנס בכדי שירד האבק. כריסטין יצאה. אדון וינקל התקרב לחדרנו. "נו כבר!" צעקנו לליאם מהעבר השני. "בוא כבר, אתה לא נורמלי!" "אני לא מצליח," הוא אמר באנחה בעודו מנסה לגרור את רגליו העייפות. הידית הכסופה הסתובבה מעט. "הוא כאן!!!" כריסטין צעקה שוב ופניה האדימו מלחץ. הדלת נפתחה לרווחה בחריקה קלה. "מה אתם עושים! ילדים! חזרו לכאן מיד, אתם תיענשו, הוריכם ידעו על כך." כריסטין ואני החלנו למשוך ברגליו של ליאם בחוזקה. עוד משיכה. ועוד אחת. אדון וינקל התקרב אלינו בזעם. –בום- ליאם נפל על רצפת הרחוב בחבטה. סגרתי את החלון בחזרה ונשמנו לרווחה.

***
"זה יכול להיות בכל מקום," אמרתי. התהלכנו כקבוצה במעלה ההר החשוך בניסיון למצוא את המפתחות. נעלינו נרטבו מהבוץ וגחליליות בצבעים הזויים ומדהימים ביופיים התעופפו סביבינו. "זה לא יכול להיות בכל מקום, אלא במקום מסתור!" "ואיפה המקום מסתור הזה?" ליאם שאל את כריטסין. "לא ראית סרטים? במערות תמיד מחביאים דברים," כריסטין השיבה. ההר החשיך עוד יותר וכיפת השמיים שזהרה במקצת מהכוכבים הרחוקים נראתה אפלה יותר. העצים רשרשו בעליהם מהרוח הכבדה שהטילה על המקום אווירה מפחידה.

***
בחיים לא ראיתי את המערה הזו. אני חייב לציין. קירות האבן החומים נראו נאים ויכולתי להירדם שם, בשלווה אך מובן שלא עשיתי זאת אלא רק חיפשתי אחר צרור מפתחות מהודר, אבוד. "איך נחפש פה? גם המערה הזו היא ענקית." "שלום," אמר קול אחר, לא מוכר. הסתובבנו אחורה באותו הזמן. וגם שאלנו באותו הזמן: "מי את?" "אני אלת המוזיקה," היא השיבה בחיוך. "אני אלה שסיפורה לא סופר מעולם ומעולם לא הכירו אותה כלל וכלל. מעולם לא חשבתי שתמצאו את המערה הזו." "כן, כן, לא באמת אכפת לנו," כריסטין ענתה בחוצפה מצחיקה במקצת. "ראית אולי צרור מפתחות שאבד? בלעדיו כל המוסיקה שיצרנו תיגנב!" "לא! אבל אני יודעת דבר אחד. מוסיקה היא דבר גדול בחיי האדם. היא דבר משמעותי, מהנה, שתורם לנפש. כל אחד מתחבר לסגנון אחר, וזה מה שהופך מוסיקה לתחום מדהים כל כך. אני יודעת מאיפה אתם. אני יודעת גם על איזה צרור מפתחות אבוד אתם מדברים. כל שתצטרכו הוא להקשיב למוסיקה ולהאמין, להאמין שהיא תעזור לכם להציל את המצב. מוזיקה עוזרת לרוב כך שאני לא רואה סיבה שלא הפעם. אם תאמינו, זה יקרה. מוסיקה זה הכל, ילדים," וכך מצאנו את המפתחות. אדון וינקל כמובן התעצבן והעיף אותנו מבית הספר אך בלבנו ידענו דבר אחד, מוסיקה היא הכל, ילדים.


תגובות (2)

יפה!! הסיפור התקדם קצת מהר ולא הבנתי למה הם היו צריכים לברוח מאדון וינקל אבל זה רעיון ממש חמוד שמביא גם משפט יפה בסוף שלדעתי הוא נכון לגמרי

16/11/2015 21:15

    הם ברחו מאדון וינקל כדי למצוא את המפתחות בשעה שבה אמורים להיות במיטות כמו שציינתי. הם הסתבכו מספיק בכדי להגיד לו מה הם עומדים לעשות. הסיפור התקדם מאוד בכוונה כי אני לא חושב שיש מה לתאר בו. יש בו מושר השכל אז אם השיער שלה שחור או חום זה לא בדיוק משנה :) תודה רבה על התגובה הטובה.

    17/11/2015 16:24
סיפורים נוספים שיעניינו אותך