שבוי מלחמה

ברכיי זועקות שאקום מהחול הרותח. ידיי רועדות במקצב לא אחיד של גלים סוערים בים. אני מרגיש כמו מריונטה. רק אם יגידו לי לזוז, אני אזוז. אם לא, אז לא.
הסובבים אותי מחזיקים נשק ומשמיעים משפטים בערבית שוטפת, עד לפני חודש לא היה לי מה לומר על השפה, אך עכשיו אני בטוח שזו השפה המכוערת ביותר ששמעתי.
עיניי מכוונות למצלמה. השידור יתחיל בקרוב. המוות שלי יתחיל בקרוב. עם כל שניה שחולפת אני מרגיש גם את הפחד מפעפע בי.
המוציא להורג שלי מתקרב. צעדיו כבדים ומאיימים. הוא כל כך גדול. ראשי נמצא בגובה שבו מתחילות ידיו. אני עוצם את עיניי. הוא סותר לי בראשי. רק העצמה כמעט גורמת לי לאבד את ההכרה.
"אנחנו מתחילים" הצלם אומר באנגלית מזעזעת כדי שאבין. אני יכול להרגיש את חיוכו של ההורג.
אסור לי לבכות. אני משנן את הטקסט שהתאמנתי עליו ימים. חוזר עליו שוב ושוב בראשי. אסור לי להגיד מילה לא במקום, אחרת אמות מוות כואב ואיטי. להתמקד. אני מזכיר לעצמי. שים את כל הכעס שלך בנאום האחרון שלך.
המוציא להורג מדבר באנגלית, מאיים על אובמה, מזכיר משהו על המדינה האסלאמית. אני מפוחד מכדי להקשיב. זה עבר מהר מידי. הוא אמר רק משפט. אני יודע שזהו סימן שעכשיו תורי לדבר. הפה שלי יבש כל כך עד שאני לא יודע אם זה אפשרי. מבט אחד בחליפת האסירים הכתומה גורמת לי לפצוח את פי.
"שלום לך אבא, שלום לך אימא." אני נושם.
"לפני שנה נעלמתי מהבית. הלכתי לסוריה כדי להשיג מידע מהשטח לעיתונות. דאעש מצאו וחטפו אותי. אני רוצה להפנות את האצבע המאשימה עליך אובמה, על זה שלא ניסית לבוא לחפש אותי. אתה כל כך רדוד. מפוחד. לא מגיע לך לנהל אומה שלמה." אסור לי לומר את זה המצפון אומר לי. אבל במשך שנה היצר הטוב לא עזר. עדיף לגמור את זה ברגע מאשר למשוך את זה עם עוד חודש עינויים שיגררו אותי למוות.
"עכשיו בגללך אובמה, או בגללכם האנשים שהתעלמו, אני עומד למות, הגופה שלי תירקב לעד במדבר." אני משפיל את עיני, עושה לי רע מאוד לומר את זה.
לפי מה שסיכמנו יקח להם שלוש שניות להוריד לי את הראש אחרי הנאום הקצר שלי.
אני סופר בראשי:
3… רעד בלתי נשלט חולף בי. הזמן נמשך נצח. אני חושב שבמרחק הזמן בין השניות אספיק לחיות עוד שנתיים. 2….
"אללה ועכבר!!!" הבולדוזר שואג.
1…. עם השניה אני מרגיש להב מתכתי ננעץ בצווארי. דמיינו לכם שאתם נכווים, כמה זה כואב. אז את ההרגשה הזאת פי עשרים.
עם אותה פתאומיות שבה התחיל זה מפסיק.
*
גופו של ג'ייקוב נשאר דומם לתמיד.
גופתו תרקב לנצח במדבר.
למריונטה חתכו את החוטים.