מבוך האשליות- פרק 54

דניאל.
היא שמעה מישהו קורא אליה בחלומה, ולא ייחסה לזה חשיבות גדולה. זו לא הפעם הראשונה שהיא חולמת על אנשים קרובים אליה, והם קוראים בשמה. הרגע המוזר היה כאשר היא המשיכה לשמוע את אותו קול בקביעות, קורא אליה שוב ושוב, עד שנכנעה לבסוף והחליטה לפקוח את עיניה כדי לרענן את ראשה.
"דניאל." הבחור שחור השיער והעיניים הסתכל עליה מלמעלה ובחן אותה במבט דואג. השמיים שמאחוריו עדיין היו שחורים, אמנם קצת פחות, זמן טרום שחר, והיא עדיין הרגישה עייפה.
"ניקולאי?" היא זיהתה את הבחור והתרוממה. "מה אתה עושה כאן?"
"אני מנסה להעיר אותך כבר שעה." הוא פנה אליה.
"מה? למה?" היא שאלה, וקיבלה תשובה כאשר בחנה את סביבתה.
"איפה קווין? וטוביאס?" היא שאלה והתרוממה מיד על רגליה. "משהו קרה להם?"
"ראיתי אותם הולכים ביחד לשם." הוא הצביע לכיוון אליו גבו הופנה. "זה היה נראה לי מוזר."
"מה עשית כאן, בכל מקרה? חשבתי שעזבת." היא שאלה.
"ככה עשיתי, אבל אז חשבתי על מה שקווין אמרה לי, ונזכרתי שאני באמת מעדיף את הלב שלה אצלה ולא אצל ג'פרסון." הוא הסביר. "היא ביקשה ממני לעזור לה."
"ואמרת לא." דניאל המשיכה את דבריו, והוא הנהן. "אנחנו הצענו לעזור לה."
"והיא גנבה את חבר שלך." ניקולאי המשיך את דבריה שלה, והיא הנהנה בבלבול. "אני מניחה שאפילו לב טוב לא יניא אותה מלעשות כרצונה."
"תהיי בטוחה." ניקולאי אמר והרים את ראשו אל השמיים, וראה איך צבעם משתנים לתכלת בהדרגה. "קדימה. בואי." הוא תפס בידה ושניהם החלו ללכת במהירות לכיוון אליו קווין וטוביאס הלכו.

טוביאס מצא את עצמו יושב לצידה של קווין על גבי ספסלי המרכבה הרכים שלקחה, נע על ידי הסוסים שמשכו אותם קדימה, וניסה להבין האם ההסכמה שלו להצעה והרעיון להשאיר את דניאל לבדה היו הבחירות הנכונות.
"זה באמת הכרחי?" הוא שאל אותה והציג לפניה את זוג האזיקים שקשרו את ידיו.
"ברור שכן." קווין השיבה בעודה ממשיכה לנהוג במרכבה. "זה בשביל תצוגה, כדי שאף אחד לא יחשוד."
"אני חושב שזה יותר כמו תירוץ בשבילך לכלוא אותי." הוא אמר.
"אולי, אולי לא." היא השיבה. "אבל לא יזיקו לנו עוד כמה רגעים משלנו, נכון?"
"אני לא חושב." הוא הודה. "יכולת פשוט לבקש יפה."
"אני לא יודעת לעשות את זה." היא הודתה.
"את פשוט מציעה, ואומרת 'בבקשה'." הוא הסביר לה. "ואז אולי אני אחשוב על להסכים."
"נשמע מסוכן מדי." השיבה. "ככה זה יותר בטוח." היא חייכה.
"אפילו עם לב טוב, אי אפשר איתך." טוביאס נאנח.
"לפחות תוכל להיות בטוח שאני לא אהרוג אותך בסוף." היא השיבה בחיוך, והוא החזיר לה באחד חושש יותר.

דניאל הייתה נחושה ללכת במהירות אל הכיוון שאליו ניקולאי הפנה אותה. היא לא חיכתה שהוא יגיע אליה בעצמו, אף על פי שלו היה סיכוי גדול יותר למצוא אותם. היא פשוט מיהרה, בתקווה שתגיע אליהם אם תעשה זאת.
"אתה יודע, הייתי רוצה לשאול מה היא רוצה ממנו, אבל זה די ברור." דניאל קצרה את השקט ששרר בניהם.
"אותה תוכנית כל פעם, הא?" הוא אמר כמבין.
"אותה תוכנית כל פעם פועלת." היא אמרה.
"למה שלא תיקח איתה את ג'יימס, ותגמור עם הסיפור?" ניקולאי תהה. "הוא תמיד מועיל."
"מתי ראית את ג'יימס בפעם האחרונה?" דניאל שאלה אותו. "ושלא לדבר על כך שהוא ירצה לעזור." היא גיחכה מהציניות שבמשפטה.
"תתפלאי," הוא אמר. "אם זה צודק, הוא יסכים."
"וזה צודק?" היא שאלה.
"למען האמת, אין לי מושג."

על אחד עצי היערות הייתה תלויה מודעה כתובה על קלף.
יד קטנה ועדינה לבושה בכפפה לבנה וארוכה תלשה אותה ממקומה, והנערה בחנה אותה מקרוב. שיערה היה ברונטי בהיר, ועיניה כחולות-ירקרקות. חליפתה הלבנה הייתה בהירה כמעט כמו עורה הצחור, והיא כיווצה את עיניה בסקרנות כאשר קראה את המודעה.
"ג'יימס, תראה." היא עצרה את שותפה מלהמשיך ללכת.
"מה זה?" הוא פנה אל שותפתו, סקיי. " 'המחנה'?" הוא קרא את הכותרת.
"הם מעוניינים להוריד את המלכה." היא הסבירה על פי הכתוב. "המלכה החדשה."
"זה די מסוכן לתלות ככה את המודעה הזאת." הוא אמר. "למלכה יש עיניים ואוזניים בכל מקום."
"אולי הם לא מפחדים." סקיי העלתה השארה. "אבל מה אתה אומר?"
"בקשר לזה?" הוא שאל. "מה את אומרת?"
" 'האחווה' התפרקה, וקבוצה עדיפה על להיות לבד." היא העלתה את דעתה.
"אבל את זוכרת מה קרה בפעם האחרונה שהיית בקבוצה לא מוכרת." הוא הזכיר לה.
"כן, הם חטפו אותי אחרי שאיימו על הקבוצה הקודמת שלי." היא פנתה אליו בחיוך קל, והוא העביר לה מבט רציני. "אני צוחקת." היא גיחכה. "מה אתה דואג? עם היכולות שלך, אין לך שום סיבה."
"אני לא אוהב להשתמש ביכולות האלה." הזכיר לה.
"טוב, אין לך ממש ברירה." היא הזכירה לו בעצמה. "או שתשתמש ביכולות שלך, או שתמות. תחליט מה אתה מעדיף."
"בסדר." הוא אמר במהירות. "איפה 'המחנה' הזה?"
סקיי הרימה את ראשה ובחנה את המודעה. "לפי זה," היא השיבה. "שם." היא הצביעה קדימה.
שניהם התקדמו ישר, ובהפתעה גדולה, באמת מצאו את המחנה.
קרחת יער מוארת, מוקפת על ידי ביתנים שונים, בניהם מגדל תצפית גבוה, וביתן גדול שהזכיר ארמון מזערי. עשרות אנשים היו שם, ואף אחד לא שם לב שהגיעו.
"זו קבוצה די גדולה." סקיי הרגישה מעט חרטה.
"את לא צריכה לדאוג." היא שמעה קול נשי שפנה אליה, והם הסיטו את מבטם קדימה, למראה הבחורה שהתקרבה אליהם. " 'המחנה' זה המקום הנכון."
"אלי?" סקיי שאלה בחיוך. "את-?"
"המנהיגה. סוף כל סוף." היא השיבה בחיוך משלה. "ברוכים הבאים."
סקיי וג'יימס החליפו בניהם מבטים שמחים לאור ההוכחה שקיבלו לאמינות הקבוצה שמצאו. הם הכירו את אלי מספיק טוב בשביל לדעת שהמטרה שלה נכונה וטובה, וזה הספיק להם בכדי להיות בטוחים שהם הגיעו למקום הנכון.