טיול במרכז אמריקה 44
מרגלות הארנל
ארבעה חדרים פנויים בצריף מאורך בודד בטבע ובאחד מהם שתי מיטות נוחות והוא יהיה לשימושנו. בחוץ, הצעיר, שמקצועו ניהול מלונות ועיסוקו השכרת ארבעה חדרים זולים לטיילים מזדמנים מסיר את הגולל מעל ג'קוזי אדיר מימדים. גילה מסתערת לתוכו בקריאות חדווה, בעוד אני מסתפק במדידת התקרה בהנאה לא פחותה.
הערב יורד כאשר גילה מעירה אותי לצאת לטעום מחווית המקום. הג'קוזי חזר והתכפתר והאור באכסדרה מושך יתושי קרב. בחדר הסמוך התאכסן זוג קנדי בעלי מצח אינטלקטואלי והאשה חביבה למהדרין עד שמסתבר לה שאנחנו מישראל. בפעם הבאה שהיא נקרית על דרכנו היא מצטמצמת למינימום, בעוד בעלה בכלל מוודא שטח נקי לפני שהוא חורג מחדרם.
אנחנו כמאה מטרים מהכביש הראשי, שעם חשיכה הופך לאזור נטוש. בכמחצית הדרך בינינו לבין הכביש זורם לו יובל קטן, שלשני חופיו צמחיה רווית פרחים. ציפורי קוליברי פעילות ותוקפניות מרפרפות כדבורים מפרח לפרח ומדי פעם נחלצות להגן על נחלתן מפני פולשים עוברים מבני מינן. כשהחושך נופל, מלא ושחור, הסביבה מתחילה לאותת לעצמה בהמוני אותות ירוקים. חרקי גחליליות מזרימים מסרים פורנוגרפיים דמומים לחלל המהדהד מצלילי תזמורת צפרדעים שיכורות אהבה.
הארנל מולנו, אילם כהר ולא פולט שום שביב אור לנחמה. על פסגתו רובצת עננה לבנה תמידית ומסתירה את נחילי הנזלת האדמומית צהובה, שזולגים ללא הפסק מנחיריו. תמיד יימצאו עדים שישבעו כי אתמול שלשום או בזמן כלשהו בעבר הקרוב חזו במו עיניהם בזירמה המשובבת עין, שהיא עיקר קסמו של המקום. אנחנו תמיד נהיה הצופים שהגיעו יום, שבוע, חודש אחרי, דוקא בעת שמנהל הבמה הזדרז להוריד את המסכים משנתבשר על בואנו. גילה, במטרה להערים על מנהל הבמה מעלה אותנו על הכביש העזוב חזרה בכיוון טבקון, כי עודנה מאמינה במזלם הטוב של אנשים עשירים. הכביש שחור משחור מתמזג עם צבע הלילה, שולף חורים נסתרים כמו קוסם משקיקו האפל ושוטם כל תנועה המפירה את שעות השינה שלו. אחרי כחמישה ק"מ של התנהלות כסומא בארובה אני מתמרד ומכריז שביתת נהגים. אין סיבה לכפות על עצמי לנהוג כחפרפרת רק בגלל קומץ מספרי סיפורים. הארנל ממילא ימשיך להשקיף עלינו כמגדלור פגום מכל נקודה שהיא על הכביש, כי מסיבה עלומה הוא עוין אותנו. אם הקנדים כך למה לא גם הוא.
בבוקר ניגשים לסעודה במלון מהודר סמוך, שהצריף שלנו הוא לווין בלתי רשמי שלו. המזנון זה לא ישראל, אבל גם אנחנו כבר הפסקנו להתגעגע. נוסעים את כברת הדרך הקצרה לעיר פורטונה ומתרשמים שהעיירה תיירותית להפליא, גדושה עדרי צעירים זרים, אמריקקים למראה וקבצנים למעשה. חוזרים לכניסה ונכנסים שם למוטל מקומי זול ונוח שעדיין משקיף על הארנאל, כי תקוותנו לא פסה. החדר הראשון מדיף ריח טחב כמו מבני המאיה ביוקטאן ועל כן עוברים לחדר אחר שספוג רק במקצתו. לעת הזו אני כבר משתעל כמו מכונת יריה וחיידקים או טחבים זרים רק יתחרו עם הצמחיה הקיימת שהעמיקה להתבסס בתוכי.
חמישה ימים לקחתי את החיים באיזי בפורטונה זו, שהיא של דון קרלוס כשאני שרוע על גבי מרבית הזמן בעוד גילה משוטטת ביום בדרכים ובלילה קופצת ממיטתה כנשוכת נחש כל שעה או שתיים לוודא, שהארנל עדיין לבוש בעננותיו. למעשה, למדנו, שהעננים באים ועוזבים בקצב מהיר כדוהרים על משטח השמיים, אך כל כמה שציפינו להפוגה הקצרה בין אחד לשני שתחשוף את טבעו האמיתי של ההר, תמיד נמצאה לו מעין גופיה דקה שממשיכה לגונן על מערומיו. רק ביום הרביעי השכלנו להבחין שיש ענן ויש ענן. מפעם לפעם מתפרץ לו ענן דקיק מהלוע וגולש במהירות במורד עד שהוא נבלם ונשאר לרחף מעל פני הקרקע כפלומת נוצה דקיקה. העננים הנוהרים ממרחקים בולעים ופולטים אותו בדרכם, אך הוא ממקומו לא ימוש עד שהסתיימה רבע השעה המוקצבת לחייו. אז הוא נמוג או מוחלף בנתיב עשן חדש, שפורץ לפתע משולי פיו של הלוע ומפלס דרך לצידו.
אז עשן ראינו אבל לא אש. באחד הימים סוחבת אותי גילה למצפה על הארנאל, נקודה מסחרית שמזמינה אורחים לסעוד על גחלים מול גחלי ההר הלוחשות, אי שם על הדרך בין טבקון לפורטונה. נכנסים לדרך אבנים מוכרת ומזדעזעים כקילומטר או שניים לפני שנפתחת בפתע כניסה שמורה אל כביש אספלט חדש, תלול כמו סולמו של יעקב אבינו ומתפתל על צלע אחת השלוחות המטפסות בכיוון הארנאל. למעלה, מתישרים על משטח זמני ומרגישים כמו גמדים שהעפילו אל קצה ברכו של ענק. לפנינו חניה ומשמאל מישהו התקין אוהל פלסטי אדיר מימדים, שנאבק בחירוף נפש עם הרוח על חייה של מסעדה מרובת שולחנות ומהודרת גביעים. מהחניה מטפס שביל אל נקודת תצפית מכוסה אף היא באוהל ונראית קרובה עד מאוד. עשר דקות של עליה מוצצת לשד מביאה אותי סחוט לחלוטין אל חיקו של כסא הפלסטיק הראשון בתצפית. מוציאים משקפת ומתבוננים מקרוב אל אזור הלוע המשלח מדי פעם עננות עשן דלילות לגלוש במורד סנטרו עד שהן נתקעות באחד החטטים ונותרות משוכות מעל התבשיל ההולך ומאבד מחמתו.
מאתנו לכיוון הפסגה נמשך מורד עדין מכוסה חורשת עצי יער סבוכה ומדוכאת למראה שמחביאה את קו הקפל שממנו שוב מתחיל השפוע להמריא. החורשה המותשת נעצרת לא הרחק מתחילת העליה וממנה והלאה נשקף מעלה סלעי חרוך כהה ושרוף שמתנשא בכיוון הפסגה ולכאורה לא קשה מדי לטיפוס. במשקפת הכל נראה כבמטחווי קשת, אבל אנחנו מכירים את הרמאות הזו. הטיפוס הקצר עד הנה, שכמעט גזל את נשמתנו גם הוא נראה קרוב וקליל במבט ראשון. והרוח, שעל הכביש איננה יותר ממשב רענן לא מורגש הופכת כאן לחיית פרא, נוהמת ומטלטלת את חבלי האוהלים והולמת בגופך במטחים אלימים ואינה מרפה גם כשהיא רודפת אותך במורד ומזעזעת את הג'יפ שבו דימית למצוא מחסה.
את ארוחת הצהריים אנחנו מחפשים במסעדות המפוזרות בעיר ומופתעים לגלות שירותים נוספים כמו שען, חנות תכשיטים, מעדניית עוגות ועוד כהנה מסימני החיים היפים. בבית המרקחת מציעים לי תרופות לא משכנעות ומפצירים שניגש לרופא שיאשר משהו יותר אלים, אבל זה נראה לי מוזר פעם ראשונה בחיים לפנות לרופא בחוצלארץ.
גילה קונה סיור לשמורת טבע על נהר ריו נגרו בגבול ניקראגווה ולמחרת אוספים אותה בואן עמוס תיירים בעוד אני נשאר לשכב ולהשתעל להנאתי במוטל. ליד מסעדה על אם הדרך נפתחה תחנת האכלה לאיגואנות ואלה שנענות לאתגר הולכות ותופחות למימדים מפחידים. בדרך נעצרים לחזות בעצלנים מנמנמים והפעם בהפתעה תופסים אחד מהם עם המכנסיים למטה. בעל החיים הזה יורד ארצה רק מדי יומיים שלושה כדי להפריש פרש ואיתרע מזלם להיתקל בו. הם שטים בסירה על הנהר ומתערבים בין קיימנים מקומיים, שנראים קטנים מכדי לתקוף אדם. מעל העצים קופים מחליפים דעות על מטען התיירים החדש, שהגיע לבדר את שגרת יומם.
ביום האחרון לשהותנו היא נכנסת למרחצאות העממיים בקרבת העיר וזוכה לשכשך במים החמים בעוד טיפות גשם קרות מתנפצות על ראשה ממעל.
פורטונה השאירה טעם טוב בפה, עיר מישורית מרובעת כבישים, שמדרכותיה בטון יצוק וכבישיה חרוצים נתיבי ניקוז עמוקים, המעידים על כמויות גשם נכבדות. הבתים מתרווחים להם בנדיבות על חלקות קרקע רחבות ורק בודדים טורחים להתנשא מעל שתי קומות.
סוף סוף אלי חוף
חקרנו היטב בנוגע להמשך הדרך, שעל המפה נמדדת בלא יותר מארבעים ק"מ. בחברת האוטובוסים מבטיחים בגאווה, שהרכבים שלהם חוצים את המרחק הזה עד עיר המחוז בתוך שלוש שעות לכל היותר. בהרגשת עליונות של אנחנו נראה להם משלחים את חרטום הג'יפ קדימה ומתחילים לדהור. האשליה של שטח מישורי מתנפצת חיש קל ועמה נעלם גם הכביש הישר. מעתה הוא משנה את טעמו ומתפתל כמו פקעת חוטים שנקלעה אל בין ציפורניו של גור חתולים עצבני. ותאמינו לי כמו שהיה אומר אחד ממפקדי בצבא, שזה רק החלק הקל בנסיעה.
עליות וירידות מתונים, יחסית למה שכבר הכרנו ופיתולים בלתי פוסקים מאפיינים את המשך הכביש, שעכשיו חוצה אזור פורה עתיר בוסתני פרי סבוכים. זה לא שנפתחים מצידיך נופים עתירי מרחב כי בפועל אתה מתעקל בעומק צלעותיהם של ערוצי ואדי שקפאו בתנוחה מאומצת, לאחר שהתיאשו מלפרוץ בעד המחסומים ההרריים. מכל עבר מציצות חוות חקלאיות, שכולן ללא יוצא מהכלל מציעות מתוצרתן למימכר על אם הדרך. גם פירות וגם מוצרי חלב צומחים בחבל ארץ זה על העצים, כמו שאומרים, אלא שמבחינת התחכום אין בהם שום כוח משיכה לתייר המערבי. הם קוסמים כנראה בעיקר לתיירות המקומית, שמחפשת מוצרים אותנטיים בשלבי העיבוד הפשוטים ביותר.
ההגה והמהלכים עובדים שעות נוספות לפני שהנוף משנה את פרצופו והמתינות מסתלקת ממנו והכביש דומה מעכשיו לעינתוזיה של עלמה ברזילאית סוערת המנסה להתחמק מחיזוריו של מאהב טרוף הורמונים.
החוות נגמרו והיער הפרוע חוזר לעטר את בלוריתו של הנוף. הכביש ממריא לשחקים בסלסולי סמבה נועזים, כשכל סיבוב הוא סימן שאלה וכל פסגה סימן קריאה. כמו קומפוזיציה של מהלר הוא חוזר על עצמו ללא הפוגה. תסבוך רודף תסבוך ווריאציה מבשרת אחרת והחצוצרן שואל את נפשו למות מחוסר אוויר. הדרך מסחררת ונפח התנועה דליל, אך לעתים קרובות מופרע בתכלית. מחזה נפרץ להיתקל בעיצומו של סיבוב בטנדר רב גלגלי מצוחצח מתכות שמזדקר בזווית אבסורדית לתוך הכביש כשמתחת מכסה המנוע מכונסים איבריהם האקספרסיביים של טיפשי עשרה מיואשים. אם לא זכרתם, בכבישי ההרים הללו אין שוליים כלל והברירה האחרת להתקעות על הכביש היא מסדר כנפיים.
בהסכמה תשושה מקבלים את אקורד הסיום, שמשנה סוף סוף את כיוון חיינו וממרומי השחקים מתחילים לדאות ארצה. הדרך גולשת על צלע הר דקה ותלולה לתוך ישוב עירוני שנמתח לאורכה כמו קור מסטיק דק ושברירי, חוט שלא ניתק כל כמה שמסתלסלים וצונחים מטה בזוויות אגדתיות. גילה הבחינה בשלט הכניסה לסאן ראמון העיר, אבל מאבדת בטחון לנוכח הפיזור הדליל והלוליני, שהולם אולי כפר, אך לא עיר צומת מרכזית.
סאן ראמון מתישרת לבסוף עם העובדות ומתגבשת לעיר צפופה ומנוכרת הרוכבת על אוכף הררי מאוזן ונחוצים לא מעט רמזורים לאורך רחוב ראשי רחב ודוחה למראה עד שחוצים אותה לצדו השני של הסוס. מעתה עולים על אוטוסטראדה, שיצאה מהבירה סאן חוזה ונוהרת לאזורי הבילוי של החוף הפציפי. התנועה חוזרת להיות ערה ופעלתנית. על ההר אתה נתבע למודעות מוגברת כדי להיצמד אל פיתולי הכביש ולשמור שלא יברח מתחת לגלגלים. באוטוסטראדה עוברים לנהיגה סמי מהופנטת, שמתמכרת לקצבם המהיר של רכבים חדישים מתוך תקוה משיחית, שהמתכנן לא מפקיר לקוחות בסיבוב. כשהדרך ישרה פחות או יותר, המרחקים מתקצרים ומהר מאוד מוצאים את עצמנו באזור שפלת החוף.
אזור החוף הוא ארץ אחרת. המעילים מתקלפים וכפתור המזגן מותמר מחימום לקירור. הכביש מרפה ממאמציו לשגע את חוש הגובה וכל עוד נצמדים למסלול הראשי שומר על שפיות השיפוע. במקומות שבהם נדחקים ההרים אל הים המראה מזכיר נופי כביש מספר אחד מדרום לסאן פרנציסקו.
לאורך החוף מפוזרות במרחקים גדולים זו מזו קומץ עיירות נופש ואנו עוצרים בחאקו (כשבעצם הרי כתוב ג'אקו) לאכול צהריים תחת צל ענפי תמר יבשים.
כבר הסכנו עם הרעיון שסדיני בשר נוסח ארגנטינה לא עוד ירפדו את צלחותינו, אבל גם יחסית לקוסטה ריקה, הגבבה המוטלת לפנינו היא מכה מתחת לחגורה לפי כל קנה מידה. מיץ לימון סחוט הוא היחיד ששווה את מחירו.
40 ק"מ מפרידים בינינו לבין עיירת החוף קפוס שנהנית מהפריוילגיה של ישוב השער לשמורת מנואל אנטוניו.
מעתה, הכביש מאפשר לדהור במלוא האון וניידת משטרה בודדת משתדלת למצות את ההזדמנויות. לקראת הכניסה לישוב חייבים לעבור על גשר מתכת חד מסלולי שמבנהו מסביר מאין לקחו את ההשראה למעברי השמיים. קורות ברזל משוכות באי סדר מבולגן לרוחב הגשר בולטות לימין ולשמאל ללא שיטה נראית לעין ועל מעקה אין לדבר כלל.
תגובות (0)