פרו אנה?

אהלן, אז נגיד שקוראים לי רחל, ככה חברות שלי קוראות לי אז אני אזרום עם רחל (שם בדוי)
אני בת 17 מחר, והחלטתי לכתוב כאן את הסיפור שלי.
אז קודם כל אני אספר קצת על עצמי. אני גרה בבית שלי באיזור הצפון עם אמא ואבא ואחות, יש לי עוד שני אחים גדולים, אחד גר קרוב אחד רחוק. לאח שגר רחוק יש 2 ילדים ככה שאני כבר דודה. אני אוהבת מאוד מאוד מוזיקה, אני מנגנת בפסנתר ואני שרה המון, אני בלהקת בית ספר, אבל ללהקה צבאית לא התקבלתי.
לפני כמה שנים, 5 שנים בערך, התפתחה אצלי הפרעת אכילה, אני בולימית. נורא קשה להגדיר את עצמי בתור בולימית אבל עכשיו אחרי חמש שנים אני כבר מסוגלת. האמת שבקושי הצלחתי להוציא מהפה שלי את המילה בולימיה עד שנה שעברה. עד שנה שעברה די התכחשתי בפני עצמי שאני בולימית, ידעתי שיש לי הפרעות אכילה אבל אל באמת ידעתי מה זה אומר, קשה להסביר את זה. במילים אחרות, לא הכרתי במחלה שלי כמחלה, אלה בתור בעיות מסוימות עם אוכל.
היום אני הרבה יותר מודעת לעצמי. אבל מה קרה שנה שעברה שגרם לי להשתנות ככ? התחלתי טיפול, שמצד אחד הביא אותי למקום הרבה יותר מבין את המחלה שלי, מודע למחלה, אפילו באיזה שהוא מקום רגוע ומקבל אבל מצד שני למקום מפחיד. הפחד שלי נובע מההבנה שלי את הדברים. ההבנה שלי מה היא הפרעת אכילה ומה ההשלכות. ההשלכות שמפחידות אותי אלה לא ההשלכות הרגילות שמפחידות אנשים כמו נשירה, אובדן המחזור, שחיקת השיניים, האצבעות, חיוורון, חולשה, מוות (למרות שמוות כן מפחיד אותי במידה מסויימת). ההשלכה שבאמת מפחידה אותי יותר מכל דבר אחר בעולם, היא שאני אגמור כמו אחת הבנות האלה שאני מקנאה בהם, זה מפחיד אותי למוות. המחשבה שאני אהיה מבוגרת עם הפרעת אכילה, מבוגרת שנתנה להפרעת אכילה להגדיר את עצמה, מבוגרת רזה מידי.
יש לי עוד הרבה פחדים אבל אני הרבה פעמים מתעלמת מהם, לא רואה אותם. הבעיה היחידה בזה היא שכשאני רואה אותם פתאום, אז אני מפחדת כל כך הרבה, כאילו אני מפצה על כ ל הזמן הזה שאני מעלימה עין.
אבל על הפחדים אני אדבר אחר כך.
בגדול, לא כתבתי כדי לשפוך את הלב או משהו כזה ולעזור לבנות אחרות שמצב הזה, למרות שאם זה יעזור לא תהיה מאושרת ממני. אבל אם להיות כנה זה לא יעזור לבנות עם הפרעות אכילה כמו שזה יחמיר את המצב, כי כשבנות עם הפרעות אכילה נכנסות לאינטרנט וכותבות 'סיפורים על הפרעות אכילה' הן עושות את זה בשביל לקבל רעיונות לעצמן, ככה אני עשיתי ככה אני עושה.
אני כותבת כי אני כבר בת 17 והגיע הזמן שלי לצאת מהמחלה. תמיד ידעתי שהזמן שלי לצאת יגיע, ידעתי שאני אצא מזה שאני לא אשאר ככה לנצח, שיום אחד אני אסתכל על זה במבט לאחור. והזמן הזה הוא עכשיו, פשוט קשה לי לקבל את העובדה שהזמן הזה הוא עכשיו. אני כל כך רגילה להפרעת אכילה, לחיים האלה, לחוקים, להרגלים, לטקסים הקטנים, ובמקום מסויים להרס. אלה החיים שאני מכירה ולפעמים גם אוהבת, אבל הגיע הזמן לשים אותם מאחוריי ולהכיר את החיים הרגילים, האמיתיים, את אלה שאני כבר לא זוכרת.
בשביל זה אני כותבת, זה סוג של יומן החלמה, שזהו שאני לא יכולה לאכזב יותר, עכשיו זה הזמן שלי.