מי אתה ירין? – פרק 15

"אליאור…" הצלחתי לדבר, לאחר שטרפנו בתאווה אחד את השנייה.
הוא כה חושני, העיר כל איבר בגופי, גרם לי לרצות לעבור את הגבולות, את הקווים האדומים שהצבתי לעצמי.
"אממ." הוא המהמם, הביט עמוק בתוך עיניי השחורות.
"אני מת על המבט שלך, אני נמשך לכל סנטימטר בגוף שלך." הוא לחש בקולו הצרוד שאני כה אוהבת לשמוע מקרוב.
"אתה לא תברח לי שוב?אתה לא תפסיק את זה פתאום?" שאלתי בתקווה שיהיה חיובי, שירצה את זה בדיוק כמו שאני רוצה. הוא הביט בי בחיוך, חיוך קטן וסגור.
"את שלי, לא יעזור לאף אחד." הוא אמר במבטא קצת של ערס, מה שדיי אופייני לו.
"יופי." עניתי בחיוך מרוצה ומאוד שמח.
"את שלי…" הוא לחש והפעם הביט בי במן רצינות שכזאת. גרם לי להתעמק במבטו, להבין מה פשר המבטים שלו.
"אתה יודע…" התחלתי להגיד, הוא הביט בעיניי וחיכה שאמשיך לדבר.
"הקשבתי לעצה שלך, דיברתי עם אמא שלי רגועה יותר והקשבתי לה." הוא חייך, כנראה שמח שלקחתי את דבריו ברצינות ולבסוף עוד יישמתי.
"ואיך היה?", הוא שאל, בחן את הבעת פניי.
"היה טוב, היא הקשיבה לי." השבתי עם חיוך רחב.
"יופי, אני שמח." הוא אמר והעביר את חתיכת שיער אל מאחורי אוזני.
"רוצה לבוא אליי?" הוא שאל, נדתי את ראשי לשלילה.
"אחי רק חזר מהצבא, אני רוצה להשלים פערים. אפשר יותר מאוחר." אמרתי והוא הסכים.
ירדתי ממנו והתיישבתי במושב על ידו. סידרתי את בגדיי ושיערי.
"אז תתקשרי אליי?" הוא שאל, הנהנתי בחיוב."
התקרבתי אל גופו השרירי ודיו החסונות עטפו את גופי הקטן בחום.
"ביי."אמרתי ופתחתי את הדלת של הרכב.
"ביי יפה." הוא אמר והביט בי מחוייך.
יצאתי מהרכב והוא החל לנסוע.

נכנסתי הביתה, עידן ישב על ליד אמא ומחה את דמעותיה כשחיוך מרגיע פרוס על פניו.
"דיי, איזה אושר!" צעקתי בחיוך ורצתי לחבק אותם.
"מטורפת." עידן אמר בצחקוק קל.
"טוב, אני רעב. מתי אוכלים?" הוא שאל וכך הפסיק עם החיבוק המשפחתי.
"קדימה, תתיישבו מסביב לשולחן." אמא אמרה באושר ושמחה, היא שמחה שסוף סוף חזרנו להיות כמו אז.
גם אותי זה ריגש ואפילו את עידן.
התיישבנו מסביב לשולחן, הסלטים היו מונחים כבר על השולחן ועידן כבר החל לזלול קצת מכל צלוחית של סלט.
"נו, איך היה בצבא עידן?" שאלתי בשעה שתקעתי את המזלג בתוך צלוחית של סלט ירקות.
"קרעו לי את התחת." הוא אמר בעייפות.
"כן אה…גם לנו." הזדהתי איתו.
"אין לך איזו מישהי חדשה באופק?" שאלתי בהתעניינות, אולי בסופו של דבר הוא רוצה קשר רציני ולא סתם בחורה ללילה אחד.
"אני לא מחפש קשר, אין היום בנות שאפשר להיכנס איתן לקשר." הוא אמר בבטחון, שוכח מקורל לגמרי.
"מה עם קורל?היא ילדה טובה." הגנתי עליה, הוא יישר אלי מבט וחייך חיוך קטן.
"היא כמו אחותי, נראה לך שאני אצא איתה?זה כמו לצאת איתך." הוא אמר בצחקוק שהיה מעט מזלזל.
"חוץ מזה מי אמר שהיא בכלל בעניין שלי?" הוא שאל והכניס לפיו מזלג מלא בכרוב.
שתקתי, אני חושבת שבכך הסגרתי את קורל.
"אז היא בעניין שלי." הוא השלים את שאלתו והשתתק. גם אני שתקתי, אולי זה יעיר את הסקרנות שתוביל אותו אליה.
***
נכנסתי אל ביתו של אליאור והשותף הרציני שלו, נתי.
הבית היה חמים, ריח של מרכך כביסה שרר באוויר והנעים את אפי.
הכל היה מסודר, נקי ובמקום.
בכניסה מצד ימין יש את הסלון והמרפסת.
קבוצת ספות עמדו מסביב לשולחן מעץ מלא בצבע שחור ומזנון לבן עמד ממש צמוד לקיר ומעליו הפלזמה השחורה הייתה תלויה.
הספות היו גם כן בצבע לבן, מבד קשיח.
מצד שמאל היה את המטבח, המקרר הכסוף וממש ממול הדלת של הכניסה היה מסדרון שכנראה מוביל לחדרים, שירותים והאמבטיה.
"מה את רוצה לשתות?חם קר?את רעבה?" אליאור התקיף אותי בשאלות ונראה כה מתוק.
"מים, תודה." אמרתי בחיוך מובך והתיישבתי על הספה הלבנה.
פתאום, נתי הגיח משום מקום, הוא פיהק בשקט ולאחר מכן הסתכל מסביבו עד שעיניו השחורות עצרו בי.
הוא הביט בי במבט הקודר והעוצר נשימה. הוא היה נטול חולצה, רבועיו היו חשופים לנגד עיניי.
משהו בו נורא סיקרן אותי, למשל המבט שלו, המבט שתמיד בוחן אותי עד אין סוף והקור שהוא משדר תמיד.
"או, התעוררת י'עצלן." אליאור אמר בגיחוך והתקדם לעברי עם הכוס מים.
"תודה." הודתי לו ולקחתי מידו את הכוס.
"למה לא הערת אותי?" הוא שאל והחל לצעוד לעבר המטבח.
"לא אמרת." אליאור ענה בפשטות וכרך את ידו סביב כתפי.
"הכל בסדר יפה?" אליאור שאל והנהנתי בחיוך קטן.
"טוב, נעבור לחדר שלי?" הוא שאל ומבלי לומר מילה קמתי מהספה.

נכנסתי לחדרו,לא קטן ולא גדול, הריח של הבושם שלו כאילו נדבק לקירות.
מיטה זוגית ארון ושידה קטנה שעליה כל הבשמים שלו היו מונחים.
"אתה ממש מסודר." אמרתי, קצת בהלם שהגבר הזה כל כך מסודר.
"כן, אני אוהב סדר." הוא אמר והתיישב על המיטה, התיישבתי על ידו.
הרגיש לי כל כך מוזר, להיות כאן בחדר של המפקד שלי, שאני לא מכירה בכלל את העבר שלו, לא מכירה את כל תכונותיו. בעצם לא מכירה אותו בכלל אבל… משהו בי אומר שזה נכון, שאני צריכה להיות כאן איתו.
"אליאור, זה מוזר לי כל זה." שיתפתי אותו ברגשות שלי.
"גם לי" הוא ענה, הבטתי בו, הוא נראה פתאום רציני.
"בחיים לא יצא לי להיות עם החיילת שלי בקשר." הוא אמר ומשך את ידי וגופי אליו.
התיישבתי עליו והנחתי את ידי מאחורי עורפו.
"אבל זה מרגיש לי כל כך טוב, לא יכולתי לוותר עליך, לא רציתי." הוא אמר וליבי הלם מהתרגשות.
"גם אני מרגישה ככה." אמרתי בכנות, הוא חייך, חיוך אמיתי וליטף את פניי ברוך.
"הרבה זמן לא חייכתי ככה." הוא אמר.
"למה?" שאלתי בהתעניינות.
"בגלל הרבה דברים, בהזדמנות נדבר על זה."הוא אמר, הבנתי שצריך לתת לו זמן להיפתח.
הוא עבר כנראה הרבה מעבר לאיבוד חבר טוב.
חיבקתי אותו חזק בחום, הוא החזיר לי חיבוק מושרה בבטחון ואהבה.
אהבתי את ההרגשה הזאת.