זה פשוט קצת יותר מידיי

הם אומרים שיועדתי לגדולות.
לסייע לאנשים,
להקשיב, להוציא את הכאב ולפרט אותו,
עד שאני מגיעה לתשובה.
לא ידעתי כמה מפחיד זה, רק המחשבה שמישהו תלוי בך,
וכשזאת הופכת לעובדה…
טוב, כל האוכל שאכלתי השבת מתהפך לי בבטן.
זה מדהים כמה אנשים יכולים להסתיר. זה מדהים אלו אנשים מדהימים חיים בעולם הזה מתחת לאפינו, או מתחת לסטיגמה ולביקורת שאנו רוקמים סביבם.
למה זה בא עליי? אליי?! אני שואלת את עצמי…
כי אתם מבינים, יש לי מן אינסטינקט כזה לחוות רגשות של אחרים, כאב של אנשים, לכאוב כל מה שעובר עליהם,
ככה אני מצליחה לברוח מהמציאות, כשאני בורחת לסרט כזה או לספר רומנטי טוב כי אני חווה בצורה כל כך טובה את האושר המזויף שלהם.
ועכשיו אני כואבת,
ללא ספק.
וכרגיל ברחתי למחשב, על מנת לברוח…וראיתי סרט שהקדימון שלו מטעה אנשים,
לא…זה לא היה סרט על אהבה…
זה היה סרט על מורכבות ולעזאזל אני בדיוק ניסיתי לברוח משם.
ואני רועדת כל כך מכיוון שיש לי חתיכת נטל על הכתפיים,
לא, לא נטל.
אדם יקר.
ואין לי מושג איך מצילים אותו, אין לי מושג מאיפה להתחיל.
ואני יודעת שאני רק כלי, ויש מישהו שם למעלה שמכוון הכל בצורה הטובה ביותר,
אבל כרגע עוד לא התבטלתי לגמרי.
וביקשו ממני עכשיו לשטוף כלים אבל לכי תסבירי שיש לך כאב בחזה, בבטן, בראש.
בנשמה?
לא…אין סיפור מורכב לאנשים מושלמים כמוני,
זאת כנראה התפנקות.
שבוע חדש מתחיל מחר,
האמת שלפי היהדות הוא התחיל כבר לפני מספר שעות.
ואני חייבת למצות אותו,
חייבת להרים אותה, אותו, אותן…
אבל תמיד בתחילת השבוע אני מנסה איכשהו לאסוף את עצמי…
וזה פשוט,
אח…זה פשוט קצת יותר מידיי.