Love in the city- פאנפיק על הארי עונה שנייה פרק 10

-נקודת מבט של דיאנה-

הבנים היו מדהימים. עמדנו בשורה הראשונה וחיכינו שהבנים ישירו את השיר האחרון, הייתי כל כך לחוצה.
האם הארי שר כבר את השיר שהיה אמור להיות בשבילי? האם פספסתי את זה? שיט. הרגשתי מישהו טופח על כתפי, הסתובבתי וראיתי אחת מן המעריצות.
"האם אני יכולה להצטלם איתכן, בנות?" היא שאלה.
"בטח." אלינור השיבה בחיוך.
הצטלמנו עם הילדה והיא נראתה בעננים. זו רק תמונה…איתנו…אנחנו אפילו לא מפורסמות.
"למה הן רוצות תמונות איתנו?" שאלתי.
"אני מניחה שזה בגלל שאנחנו יוצאות עם הבנים." פרי אמרה.
"ובכן, את מאורסת." עניתי בצחוק.
"אני לא דוגמא, אני וזאין מאוהבים." פרי אמרה וצחקה. הסתכלתי על סופיה והיא נראתה לא נינוחה. מה הקטע שלה? אנחנו נחמדות אליה, לא?
התנערתי מהמחשבות על התנהגותה של סופיה וחזרתי לצפות בבנים.
"השיר האחרון, יש לו…משמעות רבה בשבילי. כתבתי אותו למישהי לפני זמן רב. לפני כשלוש שנים אם נהיה מדויקים.
עכשיו היא נמצאת בקהל, ויקירתי, השיר הוא בשבילך." הארי אמר והצביע עליי בחיוך מטופש על פניו. חיוך לכל הרוחות, חיוך לכל הרוחות חמוד.
***

"האם אני ישן, האם אני ער, או איפשהו באמצע, אני לא מאמין שאת נמצאת כאן ושוכבת על ידי או שאני חולם שאנו שלובים בצורה מושלמת.
כמו ענפי העץ, או זרדים שנתפסו על הגפן." ליאם שר בקולו הטהור.
"כמו כל אותם הימים, השבועות והחודשים בהם ניסיתי לגנוב נשיקה וכל אותם הלילות ללא שינה והחלומות בהקיץ בהם ניסיתי לדמיין את זה.
אני רק מקופח שסוף סוף קיבל את הילדה ואני לא מתבייש להגיד את זה לעולם." נייל שר בחיוך.
ראיתי את הארי מקרב את המיקרופון אל שפתיו וליבי הפסיק לפעום. זה זה. החלק הזה בשבילי, הו אלוהים אני מקווה שאני לא בוכה.
הוא הביט בי ממש לפני שהחל לשיר וזה כאילו היינו שוב שני נערים בתיכון. זה המבט שהוא הביט בי בלילה שהוא אמר שהוא אוהב אותי. יכולתי לראות את אהבתו אליי ומיד התחלתי לבכות כאשר שמעתי את שלוש המילים הראשונות.
"באמת, בטירוף, עמוק, אני בטיפשותי לגמרי נופל והפלת איכשהו את כל הקירות שלי. אז בייבי, תגידי לי שתמיד תשמרי עליי באמת, בטירוף, עמוק באהבה. באהבה איתך."
***
אפילו לא ידעתי שמה שאני עושה זה לבכות. זה היה נראה כאילו אני בכיינית קיצונית. כל הזמן אני מנסה לא לבכות אך בסופו של דבר אני בוכה יותר.
הרגשתי את ידיהן של אלינור ופרי מלטפות את גבי והן צחקקו.
"זה רק שיר." פרי אמרה בחיוך.
"א-אני יודעת. אני-אני לא יודעת למה אני בוכה." עניתי בדמעות. זה רק גרם להם לצחוק יותר.
"את כמו אחת מן המעריצות." אלינור אמרה צוחקת יחד עם פרי.
"אני חושבת גם שאני כזו." הודיתי. הם סיימו לשיר וכולם מחאו כפיים. זה-היה-מושלם.
הסתכלתי על הארי והוא רץ במורד הבמה וקפץ מעל גדר האבטחה על מנת לראות אותי. הוא חיבק אותי חיבוק חזק לפני שהמעריצים נהרו לכיוונו.
הוא לקח את המיקרופון והרחיק אותי מעט על מנת לחקור את פניי.
"את בסדר?" הוא צעק.
"כן." עניתי והנהנתי. הוא חייך לפני שנישק אותי במהירות וחזר אל הבמה.

-נקודת מבט של הארי-

לעזאזל, אני כל כך לחוץ. למה דיאנה בוכה? אלוהים, אני מקווה שאלו דמעות של שמחה. היא נראתה כאילו היא דומעת יותר משמחה.
שיט, אני מזיע ואני נראה דוחה ואם היא באמת הייתה עצובה לפני כן אז השיר גרם לזה להחמיר? האם היה לי ריח רע מהפה? האם היא כועסת בגלל זה?
מה יש לארוחת הערב? האם פספסתי פתק? האם היא לא אוהבת את השיר? לכל הרוחות, אני חושב בכל מקום. הדברים שהילדה הזו עושה לי…
ירדנו מן הבמה לאחר שנפרדנו מן המעריצים והבנות עמדו שם. דיאנה רצה לקרתי ונישקה אותי נשיקה גדולה.
"אהבתי את השיר הזה!" היא אמרה בחיוך. תודה לאל, היא אהבה את זה.
"זה כל מה שרציתי לשמוע." עניתי.
הסתכלתי סביבי וראיתי שכולם עומדים בעיגול. דיאנה ואני התקדמנו לעברם ועלה לי רעיון.
"בואו נלך למסעדה יוקרתית." הצעתי.
"תסתום את הפאקינג פה, הארי. אנחנו הולכים למועדון." לואי ענה. טוב, אז…

החנינו בחניית המועדון והלכנו לטרקלין הוי איי פי. הזמנו את המשקאות שלנו ולאחר זמן קצר הם הגיעו. כולם לקחו את השתייה שלהם חוץ מדיאנה.
"אשוב בקרוב." היא אמרה וקמה.
"לאן?" שאלתי. שיט, אני נשמע כאילו אני דביק ואני זוכר שדיאנה אמרה שהיא שונאת את זה. אני יודע שאנחנו מאוהבים אבל אני לא רוצה לחנוק אותה, כי אני יודע שהיא שונאת את זה. שיט, למה אני חושב על כל דבר שאני עושה?
"לשירותים, והארי?" היא שאלה.
"כן?" עניתי.
"תפסיק לחשוב על הכל. אני תמיד אוהב אותך." היא אמרה לפני שהלכה.
מאז שהתפרסמתי אני חושב יותר מדי על כל מה שאני עושה, עכשיו זה משפיע עליי ועל דיאנה אבל לשמוע את המילים האלו שאמרה הבריחו את כל הלחצים והעצבים.
הרגשתי מישהו עומד מעליי, הרמתי את ראשי והסתכלתי מעלה. קנדל.
"היי…" היא בלעה מילים.
"הי." עניתי מבולבל. מה היא רוצה?
"אתה, אדון הורס הורס, שברת את ליבי." היא אמרה וצחקה.
"קנדל, אנחנו נוכל לדבר על זה כאשר תהיי פיכחת." עניתי.
"או עכשיו." היא אמרה מגחכת. היא התיישבה במושב שעל ידי ומיד ניסיתי לקום, אבל היא משכה אותי בחזרה. היא נשענה וניסתה להראות את מחשופה כמה שאפשר.
את צוחקת עליי, אין שום דבר לראות שם, היא מנסה להיות מפתה אבל היא פשוט יוצאת טיפשה.
"האם דיאנה אוהבת אותך כמו שאני?" היא שאלה. אני בכל לילה מכה את עצמי באגרופים על זה. לא התכוונתי לשכב עם קנדל, אבל הייתי סופר שיכור וחשבתי שדיאנה לא תתעורר. הייתי כזה אידיוט.
"טוב יותר." עניתי. היא נראתה כועסת ואני גיחכתי לפני שריסקה את שפתיה על שלי. ניסיתי להתרחק אך היא הידקה את אחיזתה אליי. סוף סוף הצלחתי להוריד אותה ממני וקמתי.
"מה לעזאזל?!" צעקתי.
"אופס." היא השיבה והצביעה על בחור עם מצלמה שאיכשהו הצליח להיכנס אל המועדון.
"את פתטית." ירקתי לעברה.
"אני די בטוחה שזו החברה הקטנה שלך. אה, אני חושבת שהיא אולי ראתה אותנו מתנשקים." קנדל אמרה מכסה את פיה ומצביעה לכיוון היציאה.
כל מה שראיתי זה את דיאנה רצה לבחוץ. את צוחקת עליי? הרגע קיבלתי אותה בחזרה! הסתובבתי לאחור וראיתי את קנדל עומדת זקוף ומנקה את האודם שלה.
"את אף פעם לא היית שיכורה." עניתי בכעס.
"אופס?" היא אמרה מגחכת.
דיאנה. השארתי מאחורי את קנדל וכאשר יצאתי אל מחוץ למועדון ראיתי פפארצי בכל מקום. הם עקבו אחריה וראיתי אותה נכנסת אל מונית.
דפקתי על החלונות וניסיתי לגרום לה לפתוח, אבל במקום לפתוח המונית נסעה משם מהר.
"האם אתה ודיאנה עדיין ביחד?" הפפארצי צעקו ביחד.
"אתה יכול להסביר את הנשיקה שאתה וקנדל חלקתם?"
"אתה בכלל אוהב את דיאנה? מה עם סיפור התרדמת? האם זה שקר?"
אורות הפלאש הבהבו כל כך הרבה ולא היו לי את המשקפיים שלי. הבטתי סביבי בטירוף וחיפשתי אחר מישהו אך אף אחד לא נמצא כאן כדי לעזור לי. לאחר מכן, כל דבר אחר נהפך לשחור.