מבטים

אני הולכת ומרגישה כיצד אני מתכווצת עם כל אדם שעובר לידי, איך כל מבט של רחמים או בוז גורם לי להיעלם, אני יודעת שהם לא באמת רואים אותי, שהם רואים רק את המחלה, אך אני עדיין לא יכולה להתעלם מהמבטים שלהם, הם חורכים את דרכם לנשמתי, ולוחשים כי ישאר לנצח.
פעם, הייתי מישהי שהיה שווה לזכור. הייתי מושכת מבטים ואת הליחשושים היה אפשר לשמוע גם בבניין השכן. הייתי יפהפייה ומעולם לא הסתרתי זאת, אך עכשיו, כבר אין בי שום דבר ששווה לזכור. אני מניחה שהמחלה פשט שאבה ממני חיוניות כלשהי, משהו שהפך אותי לאותה נערה מלאת חיים ושמחה. זה היה כאילו מישהו עקר לי את הלב מהחזה ואין לי דבר לעשות מלבד להמשיך ולהסתובב בעולם כקליפה ריקה, פשוט מחכה שמישהו יאמר לי שהגיע הזמן להפסיק, שהגיע הזמן לוותר.
אני לא מצליחה לזהות את עצמי יותר, אם אני שולחת מבט זריז במראה או עוברת ליד חלון ראווה, אני צריכה להזכיר לעצמי שהגופה שמחזירה לי מבט זו אני.
העיגולים השחורים תחת עיני הגיעו כבר למצב מפחיד, כל האיפור בעולם כבר לא יצליח להסתיר אותם בשלב הזה, ושינה היא בהחלט לא משהו שאני יכולה להרשות לעצמי בשלב הזה, אני מניחה שאנוח כבר בקבר, אני רק מקווה שמלאך המוות לא יתעכב עוד זמן רב.
אני נשענת על הקיר ונאנחת, למרות שאין איש על ידי, עדיין יכולתי להרגיש את מבטיהם על גופי, כיצד הם מפרקים כל חלקיק קטן של גופי ושופטים אותו, יכולתי להרגיש בעיניהם מחסלים אותי אט-אט, חלקיק קטן בכל פעם.
אני כבר לא יודעת מה יהרוג אותי קודם, המחלה, או כל האנשים סביבי שחושבים שיש להם את הזכות לשפוט אותי.