כשפים אסורים – פרק 3
לכבוד: ראיין הל
מאת: ג'אז וויליאמסון
תאריך שליחה: 10.4.2015
היי, ראיין. אני ממש שמחה לדעת שאתה לא שונא אותי, אבל זה לא באמת גורם לי להפסיק לשנוא את עצמי.
לא משנה, נמאס לי לקטר לך על זה. בוא נמשיך הלאה.
אני בטוחה שעד עכשיו הספקת לשים לב לעובדה שגוון הדיו השתנה משחור לכחול. העט שאני כותבת בו בדרך כלל נשבר (כן, זה מעציב גם אותי), אבל אני לא ממש בטוחה איך זה קרה. אני זוכרת שכתבתי לך את המכתב הקודם, אבל אני פשוט לא מצליחה להיזכר מה קרה אחרי זה. הדבר הבא שאני זוכרת זה אותי על הרצפה, העט השחור והיפה שלי שבור והשטיח החדש מלא בדיו שחור (שלחתי אותו לניקוי, דרך אגב. אני מקווה שזה יעזור).
יכול להיות שפשוט נרדמתי על הרצפה (כנראה? אין לי מושג), ותוך כדי בעטתי בשולחן או משהו כזה, מה שגרם לעט ליפול. לא יודעת. הרגשתי שאני צריכה להסביר לך למה העט הרגיל הוחלף, בהתחשב בעובדה שכמעט כל המכתבים ששלחתי לך נכתבו בו.
בכל אופן,
***
דפיקה רמה שנשמעה מכיוון הדלת הקפיצה את ג'אז. היא שמטה את העט על השולחן בבהלה וסובבה את פלג גופה העליון בחדות אל כיוון הדלת.
"כן?" היא קראה. הדלת נפתחה באיטיות, ובפתח עמדה אמה, שפופרת הטלפון הביתי בידה.
"מישהו התקשר," היא אמרה. ג'אז הביטה בה, מבולבלת מעט – מי כבר יכול היה להתקשר? אין לה ממש חברים. כלומר, חוץ מראיין, אבל אין לו את מספר הטלפון הביתי שלה.
היא התרוממה מהכיסא ולקחה את השפופרת מידה של אמה. היא הצמידה אותה אל אוזנה בחשש וסימנה לאמה לצאת מהחדר. כשהיא יצאה, היא פלטה "הלו" קצת חורק אל תוך השפופרת.
"ג'אז." קול עמוק למדי בקע מהשפופרת, כהה, ובצורה מסוימת גם מצמרר. הקול היה קצת שבור, כנראה בגלל קליטה גרועה, אבל ג'אז עדיין זיהתה אותו בבירור. היא הרחיקה את השפופרת מאוזנה בבת אחת, כמו מתוך אינסטינקט, אבל לא העזה לנתק את השיחה. מצד שני, היא גם לא העזה לענות.
אוף. היא חשבה שהיא נפתרה מהם כשחזרה אל מקום מגוריה הקודם, וההבנה שאין בידה האפשרות להתנתק מהם לגמרי תסכלה אותה. הנה, חודש אחרי מותה של אלי, הם מצאו אותה שוב.
"ג'אז," הקול שבקע מהשפופרת לא נשמע כאילו הוא מתכוון להזיק לה, אלא להפך. אבל ג'אז הכירה את מי שאליו היה שייך הקול. הוא אף פעם לא נשמע מזיק עד שהוא פגע.
היא לא פלטה שום צליל. הוא לא אמר דבר דקה ארוכה, מה שגרם לה לחשוב לרגע שהוא בעצמו ניתק.
"ג'אז, את חייבת להקשיב לי," שברירי בהלה, שניכר היה כי הוא ניסה להסתיר אותם, נשמעו בקולו השקט. זה היה חדש לג'אז. הוא אף פעם לא נשמע מבוהל, או חושש, או כל דבר אחר שהוא לא אדיש. "הם יבואו אלייך. הם ינסו לשכנע אותך. אל תקשיבי להם. אל תקשיבי להם – "
חבטה עזה נשמעה, כאילו הטלפון נפל על הרצפה. ואז השיחה התנתקה. רעש סטטי קלוש זמזם מתוך השפופרת, נקטע כל כמה רגעים.
ג'אז בהתה בשפופרת הטלפון שבידה, מבולבלת לגמרי. מה הלך כאן הרגע? למה הוא התקשר אליה?
היא זכרה אותו בבירור מהתקופה שבה נהגה להסתובב עם החבורה ההיא. הוא היה המועדף עליה מבין כל האנשים בחבורה – עם המבט האדיש הזה שלו, והשיער הכהה שנפל לפעמים על עיניו החומות, בעלות זיקי הירוק, שיכלו מצדה לעצור את הזמן. עם הקול המעודד, הבלתי מזיק בעליל.
בלתי מזיק. המחשבה עליו, כבלתי מזיק, העלתה בה גיחוך עכשיו. מבין כולם, הוא היה זה שהכי פגע בה. ומאז היא הסתגרה.
קראו לו ג'ייסון. היא נהגה לקרוא לו ג'ייס, כמו כל שאר החברים שלו, אף על פי שבהתחלה לא הייתה קרובה אליו במיוחד. הוא סקרן אותה, עם ההתנהגות השקטה והמוזרה שלו והמבט האדיש שעטו פניו. ונראה היה שגם הוא הסתקרן לגביה, עם המבטים המהורהרים שתמיד היו על פניה. היא כמעט התפתתה לחשוב על ג'ייסון כעל ג'ייס, אבל היא לא יכלה. היא כבר לא הייתה חברה שלו.
היא התנערה מהמחשבות על ג'ייסון. היא הניחה בהיסח דעת את השפופרת על השולחן וניסתה לשכנע את עצמה להתנהג כאילו זה לא קרה, כאילו הוא לא התקשר ולא אמר דברים מוזרים. היא התיישבה מול השולחן בחוסר נינוחות מובהקת והרימה את העט.
***
בכל אופן, אתמול בערב יצאתי לסוג של מסיבה שכמה בנות מהשכבה שלי ארגנו, כמו שהצעת. אתה בטח נאנח בהקלה כשאתה קורא את זה, אבל למען האמת, זה לא היה מי-יודע-מה מוצלח. רוב הזמן ישבתי בצד והשתעממתי למוות עם כוס של מיץ תפוזים. אני חושבת שאם הייתי נשארת שעה או שעתיים יותר, הייתי חוטפת הרעלת תפוזים (בהנחה ודבר כזה קיים). הבנות ההן היו ממש גרועות בבחירת שירים.
אז, כן (כמו שבוודאי הבנת), אני מעדיפה להישאר בבית, תודה רבה. כנראה שאני באמת לא מסוג האנשים שיוצאים החוצה, או מסוג האנשים שאוהבים לראות אנשים אחרים. אני מסוג האנשים שיותר סביר שיפתחו סיפור אהבה עם קולה מאשר עם בחור חתיך.
טוב, מספיק לדבר עליי. הגיע הזמן לדבר עלייך.
הנה משהו שאני רוצה להבהיר לך: אתה לא אשם במה שקרה לאלי. אתה בכלל לא אשם. אם מישהו פה אשם, זו אני – אני הרי העברתי לך את המידע שלא היית אמור לדעת. אם לא הייתי מתנהגת בטמטום כזה, או אם הייתי חושבת קצת לפני, אלי הייתה נשארת בחיים. אבל לא, אני, כמו תמיד, דפקתי את הכול.
אתה לא עשית כלום. בחיי שאתה הבן-אדם האחרון שיכול להיות אשם במה שקרה לה, בהתחשב בעובדה שאתה עשית הרבה פחות ממה שאני, או המטומטמים האלה – כמו שקראת להם – עשו. בסך הכול, כל מה שעשית היה להיתקע במקום הלא נכון בזמן הלא נכון עם האנשים הלא נכונים.
אני מקווה שהבהרתי את הנקודה שלא עשית כלום. אני לא רוצה שתתחיל לחשוב שאתה אשם או משהו כזה, כי אתה לא.
וחוץ מזה, אלי מתה. זה לא משנה אם תעשה משהו כדי לעצור את מה שהולך שם או לא; זה לא יחזיר את אלי. מצדי שהם יהרגו את כל העיר. כבר לא אכפת לי במיוחד.
אני קוראת את מה שכתבתי וקולטת כמה אנוכית אני נשמעת.
אני פשוט לא רוצה שתעשה משהו טיפשי מידי. אני יודעת שאם תתעסק איתם, הם יכולים לפגוע גם בך. ואני לא מוכנה לאבד אותך, לא משנה מה המחיר.
לא משנה מה המחיר.
בתקווה שלא תהיה מטומטם,
ג'אז.
***
ג'אז פלטה נחירה מתוסכלת מעט. היא הבינה כמה אנוכית היא נשמעה – מי לעזאזל יעדיף שאנשים שממלאים עיר שלמה ימותו, רק בשביל שמישהו אחד לא יפגע? איפה ההיגיון פה? אבל היא לא קימטה את הנייר ולא זרקה אותו. היא רק תחבה אותו בזהירות אל תוך המעטפה המוכנה מראש, מקללת את עצמה בליבה על האנוכיות שלה.
אם רק אלי הייתה חיה, זה לא היה קורה.
לא. בעצם, אם היא לא הייתה עוברת דירה לפני שנה, זה לא היה קורה.
הם אשמים בהכול. אם הם לא היו מחליטים שבא להם להרוג אותה כי איזשהו מידע הגיע לראיין, זה לא היה קורה.
זה לא היה קורה.
בשנייה שג'אז התרוממה מהכיסא, דפיקה נוספת נשמעה על דלת חדרה. ג'אז גלגלה את עיניה.
"מה?" היא קראה אל כיוון הדלת. הדלת נפתחה ובפתח שוב הופיעה אמה.
"מישהו בא לבקר אותך. הוא מחכה למטה, מחוץ לדלת," היא אמרה. ג'אז נעצה בה מבט משתאה.
זה כבר היה מעבר למוזר. אף אחד – אף פעם – לא בא לבקר אותה. בטח שלא בתשע בערב. עלה בדעתה של ג'אז שג'ייסון סיפר את האמת, ושהם באמת מצאו אותה שוב – אבל הוא נשמע כל כך מוזר שהמחשבה שהוא דיבר אמת התפוגגה תוך שניות.
היא יצאה מהחדר וירדה למטה, אל דלת הכניסה. היא הייתה פתוחה.
אוי, לא. לא, מחשבה עברה בראשה של ג'אז כשראתה מי עומד בפתח. ג'ייסון אמר את האמת.
"היי, ג'אז."
ג'אז לא העזה לענות. היא עמדה שם ובהתה בו, חסרת מילים. הוא נראה בטוח בעצמו לחלוטין. אם היה בו שמץ של חוסר נינוחות, הוא עשה עבודה מעולה בלהסתיר את זה. הוא היתמר מעליה, גבוה בחצי ראש, וסקר אותה במבטו מלמעלה. הוא היה לבוש במעיל צמר כהה ומכנסיי ג'ינס ישנים, משופשפים קצת בברכיים. השיער שלו, שהיה דומה בצורה מפתיעה לשיערו של ג'ייסון, היה פרוע מהרוח שנשבה בעצלנות בחוץ.
כריס.
הוא הביט מעבר לכתפה של ג'אז. "בית נחמד. שמעתי לא מזמן שעברת דירה, אז באתי לבדוק איך את מסתדרת – "
"אל תעבוד עליי," ג'אז קטעה אותו בחדות, מופתעת בעצמה מהאומץ שהיה לה. "לא עברת את כל הדרך רק כדי לראות מה שלומי. מה אתה רוצה?"
צל של הפתעה קלושה חלף לרגע על פניו, שחזרו והתעננו במהירות. הוא חייך חיוך קטן. "אני רואה שנשארת אותה ילדה חכמה שהיית קודם. למרות שעכשיו את קצת פחות נחמדה, לצערי."
"תנסה אתה להיות נחמד למי שרצח את אחד החברים הכי טובים שלך," ג'אז לא נשארה חייבת. למה הוא בא? מחשבה כהה החלה לכרסם את שולי תודעתה, אבל היא הייתה קצת מבהילה מידי מכדי שתוכל להתמקד בה.
פניו התעננו עוד יותר. החיוך הקטן נמחה מפניו, ואת מקומו החליף מבט נוקשה. "היא הביאה את זה על עצמה."
"אבל זו לא הייתה היא!" ג'אז קראה, קולה יותר מריר מאשר מתוסכל. זו לא הייתה אלי שסיפרה לראיין מה קרה. זו לא הייתה אלי. הוא לא מבין שזו לא הייתה אלי?
הוא התעלם מהקריאה הזועפת של ג'אז ונכנס אל ביתה בלי לחכות להזמנה שלא תגיע. ג'אז נרתעה לאחור ונעצה בו מבט מוכיח.
"את זוכרת את ראיין, נכון?" הוא התעלם גם מהמבט המוכיח של ג'אז והעביר את ידו בעדינות על פסלון שיש שעמד על אחד המדפים הצמודים לכניסה. ג'אז לא ענתה, בהתחשב בנימה הרטורית שבה נשאלה השאלה. "החבר הזה של אליסון. למטומטם הזה לא היה אכפת ממנה, את יודעת? הוא רק רצה לדעת מה קורה בעיר שלה, לא משנה מה. זו אשמתו שהיא מתה."
ג'אז ניסתה להדחיק את הזעם שעלה בה. איך הוא מעז לדבר על ראיין בצורה כזאת? ראיין הוא כנראה מי שהכי סבל ממותה של אלי. היא ידעה שבאיזשהו מקום הוא מאשים את עצמו בדיוק כמו שהיא האשימה את עצמה, ובלי צדק. ועכשיו האידיוט הזה בא ואומר לה שלא היה לו אכפת מאלי, ושזו בכלל אשמתו שהיא מתה.
"צא מהבית שלי," היא נהמה לעברו בשקט. הוא הרים גבה בלגלוג, מעמיד פנים שהוא לא שמע.
"מה אמרת?" הוא התגרה בג'אז, קולו מקניט כאילו הוא קורא עליה תיגר. ג'אז נעצה בו מבט חודר.
"צא מהבית שלי." היא חזרה על דבריה, קולה יציב יותר, דורש. כריס הביט בה בפקפוק מובהק.
"צא מהבית שלי!" עכשיו היא כבר כמעט צרחה. הוא צעד אל כיוון הדלת בשלווה מעורערת, ונעצר רגע לפני שעבר את מפתן הדלת.
"כשתגלי כמה מהאשמה על מותה תלויה על כתפיו, אל תגידי שלא ידעת. אני לא נקי מאשמה בדיוק באותה מידה שהוא לא. תזכרי את זה."
בחוצפתו, הוא טרק אחריו את הדלת. ג'אז לטשה מבט נאלם בדלת הסגורה.
הוא לא אשם, היא אמרה לעצמה. הוא לא אשם. אני אשמה. כריס אשם. לא ראיין.
היא הסיטה את מבטה מהדלת ועלתה חזרה אל חדרה, סוגרת את הדלת בעדינות.
לא ראיין.
תגובות (11)
אני חייב לדעת מה קרה שם אם אחותה.
ומי זה כריס הזה? אני מניח שהוא זה שחיסל את אלי, אבל למה? ויותר חשוב איך ראיין אשם בזה?
פרק מעולה ותיאורים מעולים.
תמשיכי!!
עם**
תודהXD ואלי היא לא אחותה של ג'אז. היא הייתה חברה שלה.
אני מסרבת להאמין שראיין אשם. הוא כזה חמוד!
דברים מתחילים להתבהר עכשיו בדרך כלשהי, אבל באותה מידה דברים חדשים ומסקרנים יותר גורמים לך להשתגע – שאפו.
אף פעם לא ראיתי אותך כותבת בצורה כזאת, וזה סיפור כל כך מעניין שכל יום הייתי רוצה לקרוא אותו – אבל זה לא אנושי לכתוב כל כך מהר (טוב, רק יוטה.)
אלופה אחת♥♥♥
הו תודה תס<3
כל פרק מושך אותי פנימה יותר ויותר *הצילו אני טובעת בסיפור!*
בכל מקרה אני מתה עליו ומקווה שיהיה המשך עוד שנייה.
~כעבור 100 שנה~ סבתא טיטי נכנסת לאינטרנט החדשני ובודקת אם יש פרק. "שוב אין." סבתא טיטי נאנחת והולכת להכין עוד ריבת שזיפים
XD תודה<3
העם דורש המשך,
לסיפור המדהים של אמש.
ידעתי שפספסתי משהו! אני כל כך כועסת על עצמי עכשיו.
זה כל כך יפה. ומעניין, ומלחיץ, ומבלבל.
וסוף סוף עד שמשהו התבהר לי, משהו חדש החשיך הכל -,-
אוף. את כותבת כל כך טוב.
המשך!!!
תודה:)
סוף סוף סיימתי לקרוא! אין לי חיים בכלל בחודש הזה ואני בקושי מספיקה לקרוא משהו..
פרק מעולה! עכשיו אני בכלל מסוקרנת לדעת למה היא מתה ואיך…
יש לך כתיבה מושלמת, והיא משתפרת מפעם לפעם, באמת..
תמשיכי, ושוב, אשתדל לעקוב ♥♥