דיאן

"כן, כן. אמרתי לך את זה מיליון פעם!" אמרה אמי בקול דואג כשהיא דיברה בטלפון עם המשטרה "כן. בתי נחטפה! אתם חייבים למצוא אותה מהר!"
"או שמה?" שאל בקול מתגרה השוטר
"או שאני ארביץ לכם כמו שלא הרבצתי לאף אחד בחיים שלי, עכשיו זוזו!" צרחה אמי.
המפקד ופלוגת המשטרה שלו יצאו מיד לחפש את הבת של האימא. אותי, בעצם!
איפה, אתם בטח חושבים, הייתי באותו הזמן?
מי חטף אותי בדיוק?
למה?
איך אמי לא שמה לב שהוא חטף אותי?
כל זה יתגלה במהלך הסדרה…

*
שבוע קודם לכן-
"אימא יצאתי!" צעקתי כשעמדתי לצאת מהבית
"טוב חומד!" צעקה אמי כשהיא שטפה את הכלים.
טרקתי את הדלת.
"רגע, לאן היא הולכת בדיוק?".
יצאתי מהבית ונשמתי את האוויר הפתוח.
"סוף- כל סוף אוכל ללכת למועדון הלילה בלי שאמי תשים לב!" והתחלתי לצעוד. טוב, לפחות ניסיתי לצעוד.
מישהו תפס בקצה חולצתי ומשך אותי אל תוך הבית.
זאת הייתה.. אימא שלי.
"אימא.. שוב פעם?" נאנחתי
"גברתי הצעירה, לאן את חושבת בדיוק שאת הולכת?" שאלה אמי
"אימא" נאנחתי "אני סתם הלכתי.. לשאוב אוויר צח" שיקרתי
"אה! אז אם כך! את יכולה להמשיך.. לשאוב אוויר צח" אמרה. עמדתי לצאת ושנייה לפני שיצאתי היא אמרה:
"אבל אני אשמור עלייך ילדה," וסימנה על העיניים שלה ושלי שהיא שומרת עליי בצורה מאיימת "אני שומרת".
יצאתי מהבית והסתכלתי שאף אחד לא מסתכל עליי, וראיתי את אמי יוצאת ממחבוא הסלע שהיה לידי.
"איך הגעת לשם?" שאלתי
"שומרת" סימנה לי שוב פעם והתחבאה מאחורי הסלע.
רצתי אל מאחורי הסלע ולא ראיתי אותה.
אימא שלי קצת מוזרה. היא תמיד מתנהגת מוזר, מדברת מוזר, ובעיקר, מביכה אותי מול כל הכיתה.
פעם, כשהתחיל יום הלימודים והמורה כבר הייתה בכיתה אימא שלי נכנסה לכיתה ואמרה:
"מותק, שכחת את תיק האוכל בבית!" כשהיא מחזיקה את תיק האוכל שלי ביד!
איזו בושה! רציתי למות!
המשכתי ללכת למועדון הלילה. זאת הייתה ההזדמנות הכי טובה שלי ליישר את הקו עם הילדים המקובלים בכיתה שלי. קצת ליהנות איתם, לשחק איתם, והכי חשוב, בלי שאימא שלי משגיחה עליי.
היא די חופרת לי. כל שנייה היא דואגת לי, מסדרת אותי, מסרקת אותי, ומביכה אותי כשכל ילדי הכיתה שלי מסתכלים. לא יודעת למה, אבל זה מרגיש לי שהיא עושה את זה בכוונה!
אבא שלי מת מזמן, רמון, בגלל מחלת לב. אני גם אהבתי את אבי, למרות שכמעט ואף פעם לא פגשתי אותו.
אימא שלי סיפרה לי שהוא מת כשהייתי בת שנה וחצי בערך.
אני לא זוכרת איך הוא נראה וזה נורא מעציב אותי שהיה לי אבא ובקושי הכרתי אותו.
אימא אמרה לי שהוא האדם הכי אמיץ שפגשה מימיה. מאז כמעט ולא היו לה חברים, רק.. מאהב אחד.
את המאהב הזה הכי שנאתי.
קוראים לו פול, הוא די שמן. הוא תמיד לובש חליפת טוקסידו כשהוא מגיע לבית שלנו לאסוף את אמי, בטסי, לאיזשהו דייט או סרט. הוא מביא לאימא שלי תמיד פרחים אדומים, לא יודעת למה. אולי בגלל שאימא שלי אוהבת ורדים, למרות שהיא אוהבת נרקיסים.. אין לי שמץ של מושג.
נראה לי שאימא שלי דווקא די מחבבת את פול, למרות שהייתי רוצה את האבא הקודם שלי חזרה. אני חושבת שגם אימא שלי רוצה, אבל היא לא מדברת על זה..

המשכתי ללכת לכיוון מועדון הלילה כשלפתע שמעתי קול רחשוש מאחוריי.
הסתובבתי במהירות.
זאת לא הייתה אימא שלי, זה בטוח, השאלה הייתה: מי זה היה בדיוק? ומה הוא רוצה ממני?
מולי ראיתי איש עם שפם ארוך ושחור, עיניים חומות, שיער שחור וחלקלק, חליפה שחורה וחלקה, וגוף אתלטי.
"שלום" אמרתי "מי אתה?"
"האמת היא," אמר בגמגום "שאני לא יודע מי אני.."
"אתה בטוח?" שאלתי בחשד
"כן" אמר
"אז מה אתה מחפש?" שאלתי
"מאיפה את יודעת בכלל שאני, אהה.., מחפש משהו?" שאל במבטאו הספרדי והקופץ
"אהה.." אמרתי בצחוק "כי יש לך.. זכוכית מגדלת בכיס"
"אה!" התבייש האיש והסתיר את זכוכית המגדלת בתוך כיסו "זאת.. אה.. סתם." שיקר.
"שלום. השם שלי הוא דיאן" אמרתי ולחצתי את ידו
"הו, דיאן. שם יפה" אמר כשלחץ את ידי גם
"אז.. אהה.." שאלתי בביישנות "מה אתה בדיוק מחפש?"
"אני מחפש את התיקייה שבה נמצאים הפרטים עליי: שם פרטי, שם משפחה. מתי נולדתי. אני בכלל לא יודע מתי נולדתי!"
"וואו" אמרתי.
לפתע, דה ז'אבו. נזכרתי במשהו.
"אני הולך" נשמע קול של איש והוא השתעל.
קול השיעולים החזק צמרר בגופי בחוזק.
"מה.. מה קרה לגברתי האלמנה?" שאל האיש הספרדי הנחמד
"אהה.. סתם" שיקרתי "שום דבר. עכשיו בוא," אמרתי והצבעתי לכיוון ימינה והתחלנו ללכת ימינה והמשכנו ללכת
"לאן.. לאן אנחנו בדיוק הולכים?" שאל.
צחקתי.
"אנחנו הולכים למצוא את תיקיית הזהות שלך".