מבוך האשליות- פרק 52

"קום."
ניקולאי פקח את עיניו כאשר נמנם לרגע מתחת לאחד העצים, והופתע לגלות מי קראה לו. קולה כלל לא הסגיר אותה.
"לעזאזל, איך מצאת אותי?" הוא מיהר לעלות על רגליו ולעמוד מול קווין, שחיכתה שיתעשת על עצמו מחדש.
"אתה צפוי." היא השיבה. "ואני צריכה את העזרה שלך."
"בסדר, ולמה שאעזור לך?" הוא שאל כשהוא מנקה את בגדיו השחורים מהאדמה והזרדים שנדבקו אליו. "ולמה שבכלל תרצי את העזרה שלי?"
"כי הלב שלי נמצא אצל בן דוד שלך." היא השיבה. "אתה היחיד שתצליח לקחת אותו חזרה."
"ועכשיו לשאלה הראשונה- למה שאעזור לך?" הוא חזר על דבריו.
"אני לא יודעת, כי אתה אדם טוב?" היא קיוותה שהיא צודקת.
"אדם טוב, לא טיפש." הוא הזכיר.
"כן, טוב, אבל אני חייבת להוריד את אמא שלי מהכס." היא הוסיפה ואמרה. "היא הרבה יותר גרועה ממני, תסמוך עליי."
"בפעם האחרונה שסמכתי עלייך, הרגת את בן דוד שלי. למען האמת, בפעם האחרונה שסמכתי עלייך, מצאתי את עצמי כלוא בצינוק." הוא נזכר בחוסר געגועים. "ובכלל, אני לא רואה שקורה שום דבר רע מאז שהיא החליפה אותך."
"וכשאני עליתי לשלטון, אתה ראית?" היא שאלה, והוא לא השיב. "להזכיר לך למה הגעת לארמון מלכתחילה?"
"בסדר, אבל אני עדיין לא מאמין לך." הוא אמר.
"א-אין לך רק את הדברים שלי." היא אמרה לו. "גם ג'יימס אמר שחייבים להוריד אותה."
"ג'יימס? כן, הוא לא בן האדם הראשון שהייתי סומך עליו." ניקולאי לא השתכנע.
"קדימה!" היא קראה ברוגז. "אתה יודע שאני צודקת!"
הוא שתק שוב, וכיווץ את עיניו כאשר הביט עליה. היא הסתכלה אל תוך עיניו והמבט שהעניק לה לא נעם לה. הם העבירו מבטים בניהם במשך מספר שניות עד שקווין החליטה סוף כל סוף לפצות את פיה מחדש.
"מה?" היא שאלה אותו בבלבול מועט.
"את לא מאיימת עליי." הוא השיב, ולא הצליח להסיר את הבלבול מעליה.
"מה?" היא חזרה על שאלתה בחוסר הבנה.
"בדרך כלל עכשיו כבר היית מאיימת להרוג אותי, או קרובה מאוד לזה." הוא הסביר. "אני מודה, זה מלחיץ אותי מאוד."
"זה הלב הזה." היא הסבירה. "הוא לא נותן לי לעשות את מה שאני רוצה." היא נאנחה. "אם זה היה תלוי בי, כבר היית שותת דם על הקרקע."
"טוב לדעת." ניקולאי אמר. "עוד סיבה לא לעזור לך." הוא התכונן ללכת אך נתפס באחיזת ידה החזקה והדוקרת שעצרה אותו מלהמשיך.
"תעשה את זה." היא דרשה, והוא גיחך בספק.
"או שמה?" הוא הסתובב אליה בקושי. "תסתכלי עליי במבט עצוב?"
"ניקולאי." היא ביקשה.
"תעזבי אותי." הוא ניער את זרועו והשתחרר מאחיזתה בקלות. הוא הסתובב חזרה ופנה ללכת משם כאשר הוא מנסה להתעלם מקריאותיה החוזרות.
"ניקולאי!" היא צעקה. "בבקשה!"

טוביאס שתק. הוא הסתכל על דניאל במבט חסר הבעה ולא ידע איך להגיב.
היא- נישקה אותו? מאיפה זה הגיע פתאום? רק לפני כמה שעות היא נזפה בו על עד כמה שהוא חלש ושהיא שונאת אותו, אז מה השתנה? הוא צפה בחיוך שעל פניה מתמוגג לאט ומשתנה למבט דואג.
"משהו קרה?" היא שאלה.
"טוב, כן, את- נישקת אותי." הוא אמר בקושי.
"כן." השיבה. "חשבתי שאתה רוצה את זה."
"כן, כן, אני רוצה, אבל," הוא החל לגמגם. "את- נישקת אותי. זה לא מתאים לך."
"ולך זה לא מתאים להיות אמיץ ובעל מחשבה משלך." אמרה. "אני מניחה ששנינו השתנינו קצת יחד עם מה שקורה."
"תודה, אני חושב." הוא הגיב בהיסוס.
"ו- אני חושבת שאני סוף כל סוף מעריכה את מה שעשית בשבילי." היא הוסיפה לומר בחיוך קטן ופנים סמוקות. "הבנתי שהתוצאות לא היו באשמתך, וש- בסך הכל רצית את הטוב בשבילי."
"באמת רציתי." הוא הסכים. "ואני עדיין רוצה."
"ואתה אוהב אותי." היא הוסיפה.
"ואני אוהב אותך." הוא הדגיש וחייך אליה. היא התקרבה אליו יותר, אך לפתע נעצרה למשמע קריאה חזקה שהגיעה ממעמקי היער הרחוקים. שניהם זיהו את הצעקה, וזיהו את השם שהדהד באוויר והרתיע את חיות הסביבה.
"זו קווין." דניאל אמרה בבלבול.
"אני מניח שכדאי שנבדוק את זה." טוביאס הציע כאשר הסיט את ראשו לכיוון ממנו הגיעה הקריאה.
"אבל רק בודקים." היא הדגישה.
"רק בודקים." הוא הסכים, ותפס בידה לפני שפנו לרוץ בקלות לכיוונה של קווין.

נואה ישב בצד, וצפה באקו בזמן ששיחקה עם ג'סי, שהיה, מתברר, הבן שלו.
הוא מעולם לא חשב על עצמו בתור אבא, וזה היה לו קשה לעכל את זה. הוא השתדל להתרחק ממנו לרגע, עכשיו, רק לצפות עליו מרחוק.
הוא שם לב לאנשי הכפר שהסתכלו עליו ולא הבינו מאיפה בא.
הם צודקים, לעומתם, הוא באמת היה לבוש מוזר. מלבושו עדיין התאים למראה 'הפיראט הקשוח' ממנו נפטר לפני שש שנים, וכפי שאלי אמרה לו כאשר רק נפגשו, היה מאוד קשה להאמין שהוא באמת שט בספינת השודדים שלו, כאשר במקום הזה מרחבי ים גדולים לא היו קיימים כלל בקרבת מקום.
"אמא!" קריאתו המבוהלת של ג'סי הפתיעה את נואה וגדעה את חוטי מחשבתו. הוא הרים את ראשו וראה אותה שרועה על הקרקע לפתע. עיניו נפערו בפחד והוא מיהר לקום ולרוץ לכיוונה.
הוא כרע על ברכיו מעליה ובחן אותה בקפידה.
עיניה היו עצומות והיא לא זזה, אך עדיין נשמה.
"אקו." הוא פנה אליה בקול חושש ונאחז בפניה. "תתעוררי, בבקשה."