טיול במרכז אמריקה 41

קרל ופטריציה הם זוג מבוגרים מקומי שמנהלים מוסד, שכל הישראלים מכירים בשם המכבסה. כל ספר טיולים המכבד את עצמו יזכיר אותם ואין פורום ישראלי לעניני תיור בקוסטה ריקה שלא מתלקח בו מדי פעם דיון האם השניים הם צמד מל"ו צדיקים או זוג בצענים חסרי בושה. הם לא יהודים ובמקורם הגרו לכאן ממקסיקו והמילים הישראליות הבודדות שבפיהם שאובות מלקסיקון של תרמילאים. הגענו אליהם דרך פסאג' שנפתח בריחוק בלוק וחצי מפתח המלון לאחר מסע עקיפת מכשולים בין רוכלי המדרכות. בחביבות רבה הם מקבלים את פנינו ותוך כדי גיהוץ כבסים ושליפת מפות מנסים להרשים את גילה במשהו שהיא עוד לא יודעת. עיקר התועלת שניתן להפיק מהם נעוצה באמינות של השרותים שביכולתם לספק. אמרנו כבר שסאן חוזה היא כר פרוץ לנוכלים גנבים ומאחזי עיניים. להרבה טיילים זה לא קורה, אבל לאחוז מסוים דוקא כן. הזמנו דרכם ג'יפ לבוקר המחרת וסיכמנו להפקיד אצלם מזוודה עמוסה בחפצים מיותרים למשך שבוע ולשמור בכספת מסמכים וכסף מיותר. עבור הכספת נתבקשנו לשלם סכום לא גדול, כל היתר כולל עצות ומפות ללא דמי שירות. אני מניח שהם מקבלים עמלה תמורת שכירת הרכב, אותה עמלה, שנהג המונית שלנו הפסיד קודם לכן. אם לא הם, סביר שבעל סוכנות ההשכרה יתגמל את עצמו בדמי העמלה.
בחזרה למלון, בעל המלון מתחקר אותנו בארשת עגמת נפש קלה על השירותים שהשגנו דרכם. "הייתי משיג לכם ג'יפ יותר זול וגם אצלי יכולתם להפקיד חפצים". גם הוא צודק כמו שאמר הרבי.
לילה בחדרי הדיקטים שלו משכנע שלא הפסדנו הרבה, אם זה היה מחייב עוד לינה אצלו.
בבקר אוכלים כרגיל מהמצרכים שאתמול קנינו בסופרמרקט מקומי ומתגלגלים אל המכבסה. קרל בנה אנטרסול שבו מאוכסן שפע של תרמילים והוא מטפס על סולם ומנסה להניף את הכרסתנית העגלגלה שלנו. רגע לפני שבטחונו העצמי מתמוטט אני מסייע לו מלמטה, מצלצלים לחברת ההשכרה וקובעים עם בעל הבית שיבוא לאסוף אותנו מהכביש. "תזכרו" חוזרים קרל ופטריציה על אזהרתם השחוקה "שלא משאירים את החפצים אף רגע ללא השגחה". הוא מלווה אותנו לכביש ומנופף לשלום בעודנו נאספים אל הג'יפ המתחמק לו אל מרכז החברה.
בעל הבית, בן כשלושים פלוס נועל את הג'יפ ליד הפתח, רומז לנו להביא עמנו את המזודה ומתפנה למשימה הנכבדה של חדירה למשרדיו הוא. אינטרקום משחרר את הדלת הכבדה הראשונה ומפתח משכנע את שבכת הברזל השניה. מטפסים אחריו במדרגות תלולות במסדרון צר, שלא מאפשר הסתערות חזיתית ליותר משודד אחד ונותרים מצדה השני של דלת פנימית נוספת. בעל הבית מופיע מצדה השני כשבינינו חוצצת זכוכית עבה. לא קל להיות שודד בעיר הזו. הזכוכית נסוגה ואנו יושבים משני עבריו של שולחן ומתחילים למלא טפסים. כולם מבטיחים הנחות, אבל ברגע שהדברים מתרגמים למזומנים הסכומים משתווים איכשהו.

נוסעים
יורדים למטה עם המזוודה, מזוינים במפתח ומקבלים זכות יציאה דרך הסורגים הכפולים לאחר נפנוף חברי למצלמה. הג'יפ שהביא אותנו הוא בן זוגנו הנבחר ותוך כדי סיבוב הכרה סביבו אנחנו רואים מכונית מגיעה ואז מתרומם למענה שער ברזל כבד מתחת לבנין ומישהו מסיט סורג עבה והיא חומקת למטה ופנימה אל מעין גראג' פנימי מלא כלי רכב. תוך שניה הכל חוזר כשהיה ודומה שלפניך עוד מחסן חסר שימוש בבית אפרורי, שאינו שווה מבט שני.
לגילה יש מפה ולי הגה ביד ויוצאים לחצות את העיר על פי ההוראות בדרכנו ליעד הראשון שהציבה גילה. הג'יפ קצת רזה וגבוה, ההגה נעדר את הרכות של רכב פרטי והרעש כמו קופסת פח חלולה מלאה אבנים. אני מאזין בחשד בחצי שעה ראשונה, אבל בהדרגה מתרגל למהומה ומשתכנע ששום דבר לא מאיים להתפרק בזמן הקרוב. נוסעים לעבר שדה התעופה והכביש שבתחילה הבטיח ארבעה נתיבים חוזר בו בחפזון רב ומותיר רק שניים. הוא גם אמור לגבות כסף ממי שממשיך הלאה בפאן אמריקנה, אבל המחסום מורם והרשות נתונה.
לא מרצון הגעתי הנה. מדי פעם נפלטת מפי התיחסות מתנשאת כלפי גילה הכיצד המציאות טופחת על פני דמיונותיה ההזויים, אבל האמת היא, שגם אני סובל מסוג דמיונות כאלה. קוסטה ריקה בעיני היא ארץ של שמורות טבע אוכלות אדם ובין יתר המנעמים שממתינים לי כאן מנויים תענוגות מפוקפקים דוגמת טיולי גשרים על קו הרקיע ומגלשות קמיקזה מצמרות העצים. את קובה הצלחתי לקטול בעודה באיבה, וגילה מצאה לה תחליף. הנימוק שאני מפחד מגבהים לא נשמע לה הולם לאדם בגילי.
על כן אני משקיע את עצמי בנהיגה ומסרב לדעת לאן פנינו מועדות. ככלל, נעים יותר שמצוי אוטו תחת עכוזיך ואפשר להרגיש כמו בבית ולפזר חפצים כאילו לעולם אין אורחי פתע ולדמות שאתה אדון לגורלך.
עד עכשיו הציויליזציה בחוץ חוגגת ומחסני אספקה של חברות עולמיות מתמשכים עד אין סוף לאורך הכביש ואף ג'ונגל לא מקדיר את האופק. התנועה מתעבה בזכות משאיות הענק המפורסמות שהן מכת מדינה בכביש הזה כמו גם בדרכי גואטמלה. משבעים קמ"ש חששניים של לפני שעה המראתי כבר למאה ועשר ואני מדלג בין משאיות בקלילות שחצנית של נהג בעמיו ועל כן מחמיץ את הרגע שבו משנה הנוף תפאורה מציויליזציה דמוי מערבית מלוקקת לחורש סבוך טבעי.
אני שב לעצמי כאשר הדרך מאבדת פתאום את האיזון ומתחילה לצנוח ולטפס חליפות ולהתעקל על גבות החתולים המקומרים ההם, שראינו מהאוויר והנתיבים מוצרים והולכים ושולי הכביש שואפים לאפס. מהר מאוד מגיעים לנקודת האפס המוחלט, המקום שבו התחבורה משיגה את המהירות אפס בזכות התאונה היומית שחוסמת את האמריקנה הגדולה חצי שעה מסורתית בכל כיוון. התאונה צפויה מראש ונכנסת בחישובי הזמן של נהגי התחבורה הציבורית ורק התיירים תמימים דיים להאמין, שהגורל הוא בר שינוי. הרכבים הדבקים צריכים להיות מפונים ע"י רכב חילוץ, שיעשה את כל הדרך בנתיב הנגדי בתקווה שאין המדובר במשאית ענק. אם הגרוע מכל קורה, ושתי משאיות נפגשו, אפשר לחזור הביתה לאותו יום. אם משאית חוסמת רק נתיב אחד היא תישאר שם שעות אחדות ושני הכיוונים יעברו לידה חליפות. שלא כגואטמלה, אינך רואה שרידי מכוניות בצדי הכבישים מכיון שלא קיימים צדדים לכבישים. הג'ונגל נופל עליהם מלמעלה וממשיך בנפילה מעברם השני ואם החילות ליפול נפול תיפול אל זרועות הצמחיה כמה מאות מטרים בכיוון המיוחס לגיהינום ושרידיך יתפזרו בקהל שברירי זכוכיות ומתכת. לפני שיצאנו לדרך ביקש מאתנו המשכיר מספר טלפון של קרובים בארץ, למקרה שיקרה משהו ועכשיו החילונו לקלוט את המציאות שהוא מדבר עליה.

לחוף תמראינדו
לאחר חצי שעה כמצופה מתחיל הצד שלנו לנוע ובסופו של דבר נוטשים את האמריקנה ונכנסים לתחנת דלק בצומת על כביש הפונה לכיוון החוף. מוודאים שבסיומו של הכביש קיים גשר פעיל פתוח שיקצר עבורנו את המרחק ודוהרים על כביש בטון מעולה כמעט חשוך רכב בשטח מישורי. במה זכה הקטע ההוא איננו יודעים, אבל זו הדרך הטובה ביותר שחלפה תחת גלגלינו בקוסטה ריקה.
הגשר נחשב אתר תיירות אבל התאונה יצרה תדמית של חוסר זמן ועל כן חולפים על פניו ונכנסים לזמנים טובים פחות. הכביש מדרדר והולך וזה בסדר כי אנחנו בג'יפ, לא רכב רך, אבל החל מהצומת הבאה הדרך מאבדת לחלוטין כל צלם כביש. האספלט פשוט נגמר בלי שום אזהרה ומקשת אבנים צוררת מתחילה להתעלל בגלגלים. אין מהירות אידיאלית על כביש כזה, אבל האשליה שמא בכל זאת יש, מעסיקה אותי לאורך כל הדרך. נוסעים מהר ולאט, הצידה כמו סרטנים או באלכסון ונענשים ללא הפוגה. ואן עמוס תיירים עוקף אותנו בסערה כשגלגליו משחקים יויו במאמץ נואש להישאר רתומים למכונית. כמו כל עינוי, הדחף האנושי הוא לגמור עם זה כמה שיותר מהר.
את חוף תמראינדו יצאנו לחפש ואליו גם נגיע עם או בלי גלגלים. שלטים מיניאטוריים כיאה לרמת הכביש מפתים עוברי אורח לסטות אל מגוון גדול של חופים ורק אנחנו בשלנו. קילומטר אחד לפני ההוטל הראשון שב האספלט לעדן את פני הכביש ואנו באתר החופים המצליח ביותר בקטע זה של האוקיאנוס השקט. בלשון רשמית משהו הייתי מגדיר את המקום כישוב של עוסקים בלבד. אם אינך מלון, הנך מסעדה או סופר או בית קפה או משכיר שירותי ים.
התפוסה כמעט מלאה ולמזלנו באנו מוקדם די הצורך לתפוס חדר, שהתפנה שלא באשמתו באחד המלונות הפחות יקרים. אנחנו מבינים שאין מה להתעקש על מזגן, אחרת גם החדר הבודד הזה לא יימצא לנו. מלונות מפוארים גובים סכומי עתק מזקנים מיושבים בני גילנו, שבאים לחזות בנעורים משתובבים על החופים ונערות רודפות אחר נערים, שרודפים אחרי הגלים בהתמסרות חסרת פשר.
עכשיו בבית אני מחפש במפה את החוף ומתקשה לאתר אותו. למעשה רק כרגע מתברר לי איזו דרך ארוכה עשינו אל פינה קטנה ונידחת בחצי האי הגדול ניקויה כדי לחזות בזיו פניו של האוקיאנוס השקט ולראות את המתבגרים המשתעשעים במימיו. גילה שולחת מבט מאחורי כתפי ומזכירה, שבעצם נסענו לראות שם את הצבים עולים בלילה מהמים. ליד המשרד במלון תקוע שלט שמכריז על סיור צבים, אבל השעה יתומה. העונה נגמרה לפני חודשיים מבהיר לה בעל העסק את עובדות החיים. הרי כתוב בספר היא לא מתאפקת ומפליטה בטרוניה ואם אנחנו בישראל הוא בודאי מציע לה מיני הצעות שנוגעות לאותו ספר. "אז מה יש כאן לעשות?" היא שואלת באובדן עצות והאיש פורש ידיים בשתיקה לעבר הים.
גילה מבינה, שהמים לא בדיוק שמחים לפגוש בנו כמו שלא אנו אותם, אך עדיין מתעקשת לחפש פעילות מתונה כלשהי, שתתאים גם לנו הזקנים.
יורדים לחולות החוף שם, חוסה בצל חורשת עצים נחבא לו צריף רעוע עטור שלטים והבטחות למכביר. גם הבחורה במכון, או החנות או מועדון הפעילות, או איך שלא קוראים לבית ההבטחות הנ"ל מביטה בנו בחוסר אונים. הצרכנים שלה לא נזקקים לפעילויות, שאינן קשורות בעשיה אינטנסיבית על פני המים או בתוכם. היא לא אומרת בפנינו את מה שאני לא מעיז להגיד, שלזקנים בני גילנו אין מה לחפש כאן ואם הם טורחים ומגיעים שלא בעונת הצבים, המקום היחיד שבו ירגישו בנוח הוא באחד המלונות היקרים שמפעילים קזינו.
כל החדרים במלון מצוידים בדלתות רשת ללמדך, שעם רדת הערב אין לאוכלוסיה אנושית בלתי מזוינת מה לחפש באוויר החופשי. אני שוכב על הגב וצופה מבעד לרשתות בשלדי הדור הבא של המלונות שבדרך ומאזין לסלסולי הציפורים שבודקות בקפידה בציציותיו של כל עץ, בין אם כזה ששייך למלון או צומח על קרקע חופשיה. דווקא העצים המשועבדים זוכים בדרך כלל להשקיה קבועה והטבות אחרות הנלוות למעמדם. הפאפיות על ענפים מטגנות את עצמן בסבלנות אין קץ באוויר החם, שמרטט עם זמזום המזגנים.
גילה יוצאת בערב לטיול רגלי ושוכחת שאיננו בעיר ולא בישוב, אלא במשבצת מלונות ולא מהמהודרים שבהם. בדרך חזרה היא נופלת לנקודת מפגש לא מאוחה בין שתי מדרכות ונחבלת ברגלה. המרגיז בעניין, שאין מועמד ישיר לשפוך עליו את זעמך ואני מתכווץ במיטתי שלא להוות מטרה.
ראינו שאין מה לראות ועם בוקר יוצאים בצותא עם אוטובוס התלמידים לחלץ עצמות על דרך האבנים החיה. לפחות נחמה שהג'יפ קשוח דיו לעמוד בטלטול הבלתי נלאה, אנחנו ממילא מקרה אבוד.
נרגענו לעת עתה מביקורי חופים ונעבור לטיפוסי הרים.
הכבישים חוזרים לאיתנם והדרך מתגלגלת לה בשופי ועצמותינו חוזרות ומתאחות עם עצמן והנה שוב אנחנו דוהרים על פני האמריקנה. מתחילים לטפס וראה זה פלא, שתי משאיות לפנינו זו מול זו כמו שני להבי מספריים וביניהן מוקע לו טקסי על גלגלה האדיר של אחת מהן, כשכל צידו השני מגולח למשעי. בפנים, על הספסל האחורי יושב לו נוסע מזועזע שעיניו נעוצות ללא ניע בגלגל, שהופיע כאורח לא קרוא מבעד לדלת הקדמית ונבלם רק כעשרה ס"מ מפרצופו. בחוץ מסתובב הנהג פוכר ידים ללא הרף וכתפיו השמוטות תואמות את מבע היאוש, שמפעפע מבין עפעפיו. בניגוד לכל כללי הרולטה הוא ניסה לעקוף משאית ארוכה בסיבוב עיוור על כביש חסר שוליים שעצי חורש הרכונים עליו מסתירים כל רמז לגבי הנעשה בצד השני. כשראה את המוות עולה מולו באיטיות חתך בין שתי המשאיות, כי לעצור כבר לא היה מסוגל. חייו נתנו לו רק בזכות נהג המשאית העליונה שהגיב מהר על ההופעה הבלתי צפויה שנחתה תחת גלגליו ברגע מאוד לא הגיוני. על עצמת החבטה ניתן ללמוד מגלגל ההיגוי של המשאית התחתונה, שהיווה את הסדן למכה ואיבד כמו שאומרים את הצפון. אם נהג המשאית הזו ספג את תגובת הגלגל ישירות דרך ההגה הוא אמור להתלונן כרגע על שברים בכתפו.
אנחנו מצקצקים ברוב התפעמות ומנסים לקלוט כמה שאפשר מהסצנה כשהפצע עודנו טרי. מכוניות לא הצטברו בשעה מוקדמת יחסית זו ומישהו כבר זז אחורה כי הכביש מותיר רווח קטן שמאפשר לטריוס הצנום שלנו להשתחל ולעבור. מכאן ואילך הדרך די פנויה, לפחות בצד שלנו בחסדי התאונה העצובה ההיא.
גילה מחפשת כביש צדדי בצד שמאל של האמריקנה ובדרך נס מאתרת אותו מאחורי בית שצומח לו אי שם על גדות האמריקנה ומתהדר בתואר סופרמרקט. פולשים לחניה שלו, שנגזלה בעמל רב מעצי החורש לברר אם יש משהו לקנות, לחם, נקניק או אולי מים כי לפי הבנתנו על זה אמורה להיות פרנסתו. אין לא אוכל ולא מים, וכולו רק אריזות ופחיות. כשיוצאים מסתכלים סביב ומגלים שלט רשמי קטן שמבטיח, כי הדרך לשמורת יער הגשם מונטה ורדה מתחילה מכאן.