הסיגריה הראשונה שלי

מכירים את המצבים שדווקא כשאתם לא חושבים עליהם אתם רואים אותם?
היום לא חשבתי על לעשן, בכלל לא ואילו אתמול שמתי לב שכל איש שני ברחוב מחזיק בידו סיגריה, זה הנורמה בימינו.
סיימתי בית ספר מאוחר יחסית, כל האוטובוסים כבר עברו, האוטובוס הכי קרוב במרחק 300 מטרים או יותר.. מתמטיקה אף פעם לא היה הצד החזק שלי..
התחלתי לצעוד הליכה שקטה עם חיוך של אנחה, חיוך של 'איזה כיף שיום הלימודים הסתיים'. חלפתי דרך הקיוסק של שמשון והמספרה של מוטי, הגעתי לפנייה של המגרש. שם עמד ידיד שלי וגלגל. מה נלחצתם? כולה גלגל טבק. נעמדתי לידו, חיכיתי לכלום והתחלתי שיחה סתמית של "היי" ו"מה קורה" לא ידעתי שהוא באמת מעשן חשבתי שהמורה צחקה שהיא תפסה אותו מעשן, אז מסתבר שלא…
כשהוא סיים לגלגל וליקק את הנייר של הסיגריה כמו בול נייר שאלתי אותו אם אני יכולה לנסות, טמטם אותי לא לדעת באמת איך זה לעשן סיגריה. אומרים שסיגריה זה אחר מנרגילה, שהריח נדבק, שהטעם שונה..
הוא אמר סבבה. אז לקחתי. הוא התחיל לצחוק ואמר "ככה לא מעשנים, את סתם מזהמת את הפה" על כל פעם שהוא הכניס את הסיגריה לפיו אני הכנסתי פעמיים, להרוויח נסיונות. במשך כמה דקות ניסיתי לעשן ללא הצלחה הוא ניסה להסביר לי שצריך לדחוף את זה לתוך הגרון "את גומרת לי את כל הסיגריה" התחלתי לצחוק וביקשתי עוד פעם ועוד פעם,.
תפס לי את האף וכיוון אותי גם האצבע שלו לדחוף את העשן ממש לתוך הגרון, בסופו של דבר הצלחתי.
התחושה היתה שאני נמצאת בשרפה והתיישב לי על מיתרי הקול ובגרון אפר, פשוט אפר. נחנקתי קצת והתחלתי להשתעל "נראה שזו הסיגריה הראשונה והאחרונה שלך" הוא אמר ופרץ בצחוק ואני מרוב שהשתעלתי לא יכולתי לצחוק. אמרתי "תודה" והמשכתי ללכת לאוטובוס כאילו דבר לא היה.