מצוד האגדות: פרק 32- כישוף של גיהינום

"למות?" ג'ולס גיחך מהאיום של תאליה. "את? הפיה הקטנה, מתכננת להרוג אותי?"
"תהיה בטוח." היא השיבה לו ובהנפת השרביט שלה הטיחה אותו אל הקיר בעוצמה. הוא נפל על הרצפה באנחת כאב, ואנג'י מיהרה לגשת אליו ולבדוק אם הוא בסדר.
תאליה הסתכלה עליה, וזיהתה אותה בתור ביתם של היפה והחיה, הבחורה שכריס דיבר עליה. הבחורה שגרמה לו לשמוח, והבחורה שגרמה לה להיעצב, רגע לפני שקיבלה את הבשורה הקשה.
עכשיו, היא נמצאת לצידו של ג'ולס?
איזו… איזו נבלה. כריס הוא בחור מדהים, והיא מתעסקת בלדאוג למפלצת הזאת? זה בלתי נסלח.
"למה את מגינה עליו?" תאליה שאלה אותה בכוחנות, ואנג'י הרימה אליה את ראשה.
"אני?" היא שאלה.
"כן, את!" השיבה לה. "למה את מגנה על המפלצת הזאת?"
"המפלצת הזאת." היא חזרה על דבריה.
"תעני!" היא דרשה. "מה את מוצאת בו שאת לא מוצאת בכריס?"
"כריס? מאיפה את מכירה את כריס?" אנג'י הופתעה מהשאלה שלה.
תאליה גיחכה ונדה בראשה ממעשיה של אנג'י. "אני מכירה אותו מאז ומתמיד. אנחנו חברים." היא הסבירה. "אני פשוט לא מצליחה להבין מה הוא מוצא בך."
"כריס הוא אדם טוב, כך גם אני!" אנג'י התרוממה ומבט כועס ומאופק על פניה. "את משפילה אותי, ואת משפילה אותו."
"לפעמים אתה חייב להיות מושפל כדי להבין איזה טעות אתה עושה." היא אמרה. "כמו שאת מגינה על האדם שהרג את אמא שלי בדם קר."
"אני חייבת." אנג'י הודתה. "הוא החיה, והוא בן דוד שלי."
כל הנוכחים הופתעו, אפילו ג'ולס, שנראה היה די נגעל מזה.
"אגלה בפניו אהבת אמת והוא יהיה בסדר." היא אמרה, ותאליה גיחכה בפקפוק.
"זה גם מה שאמא שלי חשבה." היא אמרה. "ואת יודעת מה הוא עשה? הוא תקע לה סכין בגב. טוב, יותר נכון, בצוואר."
"מספיק עם הדיבורים!" ג'ולס נעמד על רגליו. "ממש לא אכפת לי מכל ההתרגשות הרגשית שלכם. אני יודע שאני עומד למות," הוא הסתכל על אנג'י. "ואני לא רוצה להשתנות." הוא אמר וחזר להביט בתאליה. "אני מוכן להתמודד איתך, פיה קטנה, אם אלה באמת השעות האחרונות שלי, מה שאני לא חושב שיקרה, אני מוכן לנצל אותן לטובה." הוא חייך את החיוך המפורסם שלו, ותאליה התכוננה לקראתו.
רפאל מיהר לעבור על פניהם ולתפוס בידה של אנג'י. הוא משך אותה איתו כשהוא פתח את דלת החדר.
"מה אתה עושה?" היא שאלה אותו, מתנגדת בתוקף לכך שיוצא אותה משם.
"מציל את החיים שלך." הוא השיב. "אנג'י, אני יודע שהכוונות שלך טובות, אבל זה מסוכן. תסמכי עליי, אבא שלי מת על פחות כשניסה לעשות את הדבר הטוב היחיד שלו."
"רגע, אבא שלך מת?" היא קפאה במקומה והשפילה מבט בעצב. "אני- מצטערת."
"זה לא הזמן להצטער." הוא תפס שוב בידה. "קדימה." הוא משך אותה והוציא את שניהם מהחדר.
ג'ולס חייך בסיפוק כאשר אלה היו רק שניהם בזירה.
תאליה אחזה בשרביט הלבן שלה בחוזקה, והתכוננה לסיים עם זה מהר, להבדיל מג'ולס, שרצה להמשיך עם זה עד כמה שהיה ניתן, בשביל הכיף.
"עכשיו אני אספר לך סיפור…" הוא עשה את עצמו חושב לשנייה אחת וכשמצא, השיב מיד. "על אמא שלך."
"אל." היא הזהירה אותו.
"היא הייתה מאוד תמימה." הוא החל לדבר בכל זאת, ונהנה לראות את העצב והכעס על פניה.
"אל." תאליה הרגישה איך הדמעות מתחילות להציף את עיניה, ואיך גפיה מתחילים לרעוד.
"היא חשבה שהיא תוכל לרפא אותי." הוא החל ללכת הצידה, במעגל צמוד לקירות החדר, ותאליה, מלבד צפייה ממושכת בו, לא זזה. "אני, כמובן, אמרתי לה שאני מעוניין בזה, למרות ש- לא, לא ממש. אני מבינה, היא אמרה לי שאם הגורל שלי הוא כמו של אבי, אז אני עומד למות. נו, חבל, הרי אנחנו נמות בכל מקרה, לא? אבל השאלה היא- כמה כיף אני אוכל לעשות לפני זה? שאלה קשה, בגלל ש- את יודעת, צריך להיות מאוד… מה המילה? שקדן. את יודעת, לגרום לאנשים להיכנס לטירה, אולי לחטוף אותם, לעשות איזה מיצג קטן, ולסיים כשהם הכי לא מצפים לזה. זה כל הכיף, וזה… מושלם."
"הם שומרים בגיהינום מקום במיוחד בשבילך." היא אמרה בקושי.
"כן, כס המלכות." הוא חייך ונאנח בשמחה רק מלחשוב על עצמו יושב על אחד כזה. "אבל, אנחנו סוטים מהנושא. הממ, לא טוב. בכל מקרה," הוא נעצר ותפס בסכין המוכתמת שהשאיר על הרצפה. "אמא שלך, את רוצה להצטרף אליה?"
"סכין קטנה לא תשתווה לשרביט שלי." תאליה אמרה. "היא לא תוכל להרוג אותי."
"ואת לא תוכלי להרוג אותי." ג'ולס אמר לה. "אני צודק?"
"אני אוכל לעשות מה שאני רוצה." היא התעקשה. "אתה לא מכיר אותי."
"אבל אני מכיר את אמא שלך."
"תפסיק לדבר עליה!" הוא הכתה בו עם כוחו של השרביט שלה והוא הועף פעם נוספת על קיר האבנים, וגיחך בסיפוק. "תפסיק לדבר עליה, אתה לא מגיע לקרסוליים שלה."
"ואת?" הוא שאל אותה. "את הרבה מתחת." הוא השתעל וחזר לעמוד על רגליו, מרגיש את הכאב שבגבו ובראשו אך מתעלם ממנו. "קדימה." הוא אמר לה. "תעשי את זה."
"אני אעשה." היא הסכימה.
"קדימה. אני מחכה." הוא אמר וחייך אליה בגסות. "האם את באמת יכולה?"
"אני יכולה." היא התעקשה.
"אז תעשי את זה!" הוא צעק. "תעשי את זה ותרגישי הרבה יותר טוב, פיה קטנה, תאמיני לי." הוא התקרב אליה בצעדים מהירים. "תעשי את זה ותהיי חופשיה."
"רגע, אל תתקרב אליי." היא איימה עליו עם השרביט שלה אבל הוא המשיך להתקרב. "תפסיק!" היא עצמה את עיניה.
"קדימה, פיה קטנה, תראי לי שאת באמת יכולה." הוא התגרה בה. "או שאת לא יכולה?"
"אני יכולה." היא התעקשה, עדיין עוצמת את עיניה ומכסה אותן עם זרועה, ובכך שומעת אותו מתקרב אליה יותר ויותר.
"את לא יכולה." הוא השיב בטון עצוב.
"אני יכולה." היא המשיכה לומר בחריקת שיניים.
"לא, את לא."
"כן, אני כן."
"לא, את לא."
"כן, אני כן!" הוא השליכה עליו את הדף כוחו של השרביט שלה, ולא ציפתה לכוח שכזה. היא שמעה את הקיר מתפרק מהלבנים שבנו אותו, מכה חלשה מרחוק, ואז שקט.
היא הרימה את מבטה והורידה את זרועה מעל עיניה. היא מצאה את עצמה עומדת כשידה פרושה קדימה יחד עם שרביטה, ומולה הקיר המפורק שהשקיף לנוף היערות ממול.
היא הורידה את ידה השנייה למטה, והתקדמה בעדינות ובשקט קדימה, אל הלבנים ההרוסות שפעם היו אחד הקירות התוחמים של החדר.
היא תפסה בקצה העיגול שנוצר ושמה את ידיה על חלקי האבנים השלמים שלא נפגעו. שיערה האפרפר-תכלכל התבדר ברוח הגבוהה והיא קידמה את ראשה לאט כשהיא מביטה למטה.
היא ראתה אותו שם, כמו פסל אנושי, שוכב, לא נע כלל, בתוך שלולית אדומה שרק גדלה והתרחבה עם הזמן.
היא פערה את עיניה והרגישה שוב כיצד הדמעות זולגות מעיניה, והפעם, בגלל הרגשה אחרת לגמרי. היא נכנסה אל תוך החדר עד כמה שיכלה לפני שהתמוטטה בבכי. השרביט שבידה נפל ארצה, והדמעות שלה החלו להרטיב את הרצפה ואת כפות ידיה איתן כיסתה את פניה.
"מה עשיתי?" היא מלמלה בקול שבור.