יום אחד

"יום אחד את תפגשי מישהו." היא אומרת בזמן שהיא מנסה להשיג אותי, זה ממש מעצבן, הדרך בה היא לא מבינה רמזים וממשיכה ללכת אחריי למרות שנפרדתי ממנה כבר לפחות פעמיים.
"אני פוגשת הרבה אנשים, מה הפואנטה שלך?" אני שואלת, ומנסה להדליק את הסיגריה שלי בזמן שאנחנו הולכת אך המצית שלי מסרב להידלק.
"לא התכונתי לזה כך," היא אומרת ומציעה לי מצית."התכוונתי שיום אחד תמצאי מישהו שיגרום לליבך להחסיר פעימה, מישהו שיהיה האחד." היא מוסיפה, ואני כמעט פורצת בצחוק לשמע דבריה, לא בגלל שזה קיטשי להפליא, למרות שזה בהחלט קיטשי, אלא בגלל שכבר פגשתי אותו.
אם כי אני חייבת להודות, הוא לא היה כפי שתמיד חשבתי שהוא יהיה, אני מניחה שזה בעיקר בגלל שהיו לי ציפיות הרבה יותר מידי גבוהות ממנו, טוב, לא בדיוק ממנו אלא ממי שחשבתי שהוא יהיה, אך בסופו של היום, אני שמחה שהוא קיים בכלל.
ראיתי אותו לראשונה בדואומו, ולמרות שעמדנו באמצע קתדרלה, משהו גרם לי לחשוב כי הוא עשוי להיות השטן.
אני לא יודעת מה גרם למחשבה הזאת לעלות בי, אך ככל שהיטבתי להכיר אותו, היא המשיכה לצוף מפעם לפעם, לא בדיוק מספיק בשביל להדאיג אותי, אך מספיק בשביל שהדרך בה היא ממשיכה להישאר בזווית עיני תעצבן אותי.
"אולי כבר פגשתי אותו." אני אומרת ונושפת את עשן הסיגריה, אני לא יודעת מה גרם לי לומר את זה, אך לפני שקלטתי מה קרה, המשפט פשוט מצא את דרכו מפי.
"הו, אם כך זה נפלא," היא אומרת ומחבקת אותי קלות. "ספרי לי הכל." היא מוסיפה לאחר שהיא משחררת אותי מחיבוקה.
"אין הרבה לספר," אני אומרת בסופו של דבר, כאשר אני מצליחה רק בקושי לתפוס את המצית שנייה לפני שהוא נופל."נפגשנו במילאנו, הוא הגיע לפה בשבילי, ואנחנו סוג של מנהלים מערכת יחסים מאז." אני אומרת, ולמרו תשאני גורמת להכל להישמע כל-כך פשוט, שום דבר בינינו בכלל לא פשוט, זאת אומרת, יש רגעים שבהם הכל פשוט מושלם, אך כמעט מיד אחריהם יש את הרגעים האלו שגורמים לי לתהות איך זה שעדיין לא ויתרנו.
היא ממשיכה לפטפט עוד זמן מה, אך אני כבר לא מקשיבה, אני כל-כך עסוקה במחשבה עלינו, שאני שוכחת את עצמי ונותת לה לדבר במשך כמה דקות נוספות, או לפחות עד הרגע בו אנחנו מגיעות אל הכניסה לבניין.
"טוב אני צריכה ללכת," היא אומרת ושולחת לעברי חיוך."אבל תאמיני לי שיום אחד את עוד תספרי לי עליו." היא מוסיפהו אני מוצאת את עצמי מחייכת אליה, זה היה נחמד, הדרך בה היא נשארה כל-כך אופטימית ושמחה למרות הכל.
"אני מקווה שישאר על מי לספר עד אז."