המורה למתמטיקה- פרק 3.

"אני לא דיברתי!" מחיתי.
"את כן" אמר דור באדישות שחירפנה אותי לגמרי.
"אני לאא" אני מתעצבנת עוד יותר.
"יסמין, צאי מהכיתה" הוא חוזר על עצמו שוב בטון רגוע כמו מקודם.
"זה לא פייר" אני אומרת לו "ואני לא יוצאת" הוספתי.
"יסמין! צאי!" אני חושבת שבחיים לא שמעתי את דור מגביר את קולו, זה קצת הצחיק אותי…סוף סוף גרמתי לו לצעוק.
נעמדתי על רגליי ולקחתי את תיקי בדרמתיות, יוצאת מהכיתה בעצבים (ובטריקת דלת כמובן).
עברו שבועיים, שבועיים!
המורה למתמטיקה שלי לגמרי עולה לי על העצבים ואם זה היה תלוי בי, לא הייתי נכנסת לשיעורים שלו יותר בחיים.
אני מתקדמת לעבר חצר בית הספר, זה כלכך לא פייר. אפילו לא דיברתי. טוב..אולי קצת..
אני מתכוונת לתחוב את האוזניות הלבנות לאוזניי כשאני שומעת את הקול השנוא עליי עלי אדמות.
"יסמין פרח." היא אומרת בקול הזה שלה, "מה את עושה מחוץ לשיעור?"
אני מרימה את מבטי בייאוש לכיוון אסתר אברמוביץ', מנהלת בית הספר.
אז אסתר.. איך לומר את זה? אה כן, מכשפה.
שיער שחור, אף עקום, איפור מוגזם, קמטים רציניים בפרצוף, גוף לא פרופורציונלי לראש הקטן שלה. שונאת בערך כל ייצור אנושי שקיים בעולם, אה, חוץ מאת דור לוי. היא פשוט חולה לו על הצורה. כמו שאר בית הספר הזה.. [חוץ ממני כמובן]
"המורה הוציא אותי" אני אומרת.
"מי?" היא שאלה למרות שכבר ידעה את התשובה.
"נו תנחשי" ירקתי בכעס.
"מה עשית הפעם??" היא יורה.
"אני לא עשיתי כלום! הוא סתם שונא אותי!" אני מתעצבנת.
"גברת פרח. את התלמידה היחידה, בכל בית הספר, ואת יודעת כמה תלמידים יש בבית הספר.. שלא מסתדרת עם דור" היא נוזפת בי.
"הוא שונא אותי. מהשנייה הראשונה שהוא ראה אותי הוא שנא אותי." אני אומרת לה.
"שטויות. דור מקסים.." היא אומרת ומחייכת לעצמה. אוקיי.. איכס.
אני מגלגלת את עייני והיא מתעשתת על עצמה. היא מביטה בשעונה ואז בי.
"השיעור נגמר עוד רבע שעה" היא אומרת.
,"נו ו..?"
"אני רוצה שתלכי לדור, ותדברי איתו"
"ממש לא"
"יסמין!"
"אני לא מתכוונת לדבר איתו" אני אומרת וקמה מהספסל, עוקפת אותה ומתקדמת לעבר בית הספר.
"יסמין, אם אני אשמע שלא הלכת לדבר איתו אני אשעה אותך"
"מה??" הסתובבתי אליה.
"שמעת אותי" היא חייכה את החיוך הרע הזה שלה. מכשפה!
"אבל זה לא פייר"
"החיים לא פריים" היא אמרה והלכה משם.

אני עומדת בכניסה לכיתה בזמן שהתלמידים אורזים את חפציהם, אני רואה את לירון נגשת לדור ומגלגלת עיניים, כמו כל סוף שיעור..
היא מחייכת אליו ומדברת איתו, מדברת לאט. שתסיים כבר.
היא צוחקת מבדיחה שהוא אמר (למרות שיכול להיות שהוא אמר לה "מכונית" והיא צחקה מזה..).
הכיתה התרוקנה והם נשארו לבד בכיתה, אני עומדת אומנם בכניסה אבל לא נראה לי שמישהו מהם שם לב לנוכחותי.
דור עומד מאחוריי שולחן המורה ולירון מצידו נגדי, היא מתקרבת אליו ודור נרתע, היא בחיים לא תפסיק לנסות..לירון היא אחת כזאת שמשיגה כל מה שהיא רוצה. ואם היא לא משיגה את זה, הכסף של אבא שלה משיג.
אני מביטה בשעוני ורואה שעברה רבע שעה מאז שהם התחילו לדבר, אני מכחכחת בגרוני בקול ושניהם מביטים בי.
"המורה. אני צריכה לדבר איתך." אני אומרת.
"את לא רואה שאנחנו מדברים?" לירון שואלת.
"לא לא, זה בסדר, אני באמת רציתי לדבר איתך" הוא אמר לי ואז פנה ללירון "אמ.. תזכירי לי?"
"לירון, לירון וקנין. אני עניתי על שלושה תרגילים והחמאתי לך על החולצה." היא אומרת נעלבת ואני מגחכת.
מזל טוב לירון. ברגע זה שברת את שיא הפתטיות שלך.
"אה, כן, נכון. לירון אנחנו נדבר מחר" הוא אמר לה מה שגרם לה להתעצבן.
"ברור" היא מלמלה לבסוף ויצאה בהתייפייפות מהכיתה.. ברור לירון..
"שבי" דור אמר לי במבט אטום אחרי שהיא יצאה.
התיישבתי על הכיסא שהיה ליד שולחן המורה. והוא התיישב על כיסאו מנגדי.
"טוב יסמין.." הוא התחיל להגיד אבל קטעתי אותו.
"אתה לא מתכוון להרצות לי עכשיו על כמה שאני תלמידה רעה נכון? כי אני רק באתי למצוא פשרה. אני לא פונה אלייך ואתה לא פונה אליי." אני אומרת לו.
"מה?"
"זה הפיתרון היחיד שיחסוך את הריבים שלנו"
"ולתת לך להמשיך לקשקש במחברת כל השיעור ולבהות בתקרה? מה הטעם?" הוא שואל.
"זה בעיה שלי. לא שלך." אני אומרת לו.
"יסמין, אני מורה. אני מלמד ואני מצפה שיקשיבו לי, אני לא בא לדבר לקירות, אני בא לדבר לתלמידים"
"התפקיד שלך זה ללמד.."
"ולדאוג שהתלמידים שלי יצליחו" הוא משלים אותי.
צחקתי "על מי אתה עובד? אתה מוסמך בכלל להיות מורה? איך כבר הספקת ללמוד,הא?" שאלתי אותו בכעס.
"אני לא חושב שזה עניינך" הוא אומר ברוגע. דיי לעזאזל שיפסיק עם זה.
"אני חושבת שזה ענייני לדעת מי מלמד אותי מתמטיקה לא?" אני שואלת אותו.
"אם היית לומדת מתמטיקה…"
נעמדתי על רגליי. "לך לעזאזל" מלמלתי ויצאתי בסערה מהכיתה.
אני שונאת אותו.

אני בוהה בעומר כשדור מניח דף הפוך על השולחן שלי. אני מרימה אליו את מבטי המבולבל והוא מביט בי במבט חסר הבעה, "אני רוצה שתיגשי אליי אחרי השיעור" הוא אומר ואז פונה לחייך לרוני ומגיש לה את המבחן שלה.
"85! בחיים שלי לא קיבלתי ציון כלכך טוב במתמטיקה" רוני מתלהבת ומניפה את המבחן שלה באוויר.
אני הופכת בחשש את הדף שהונח לפני מספר שניות על השולחן שלי.
"כוסאמק" אני ממלמלת כשהציון 28 מופיע ליד השם שלי.
"נו כמה קיבלת?" רוני שהייתה באופוריה שאלה אותי.
קימטתי את המבחן "לא משנה" אמרתי לה והצלצול נשמע.
"אוקיי" היא אומרת וקמה מהכיסא שלה, רצה אל מחוץ לכיתה בהתלהבות ואפילו לא שמה לב אליי.
אני אורזת את הדברים בעצבנות וכשאני שומעת את קולו של דור אני מרימה את מבטי.
כמה תלמידים אחרונים יוצאים מהכיתה ואני מתקדמת לעבר שולחנו.
"מה?" אני מתיישבת בכעס.
"הוו כן, גם אני כועס על הציון" הוא צוחק.
"כן רואים" אני אומרת לו בעצבים.
"אבל זה הגיע לך את יודעת.."
קמתי בעצבים. איזה אידיוט!
"סתם נו" הוא קם גם. "תקשיבי, אני דיברתי עם המנהלת…" הוא התחיל להגיד.
"וזה אמור לעניין אותי כי..?"
"ועם אמא שלך" הוא הוסיף.
נעצרתי והסתובבתי אליו "אתה דיברת עם אמא שלי??" שאני שואלת בכעס.
הוא רגוע, מסמן לי לשבת. אני יודעת שאם אני לא אשב הוא לא ימשיך לדבר. אז אני מתיישבת.
הוא מחייך חיוך מרוצה ומתיישב, אני בוהה לרגע בגומה שלו, ואז בעיניים הירוקות שלו, ואז נזכרת שאני כועסת עליו בכלל..
"נו" אני מאיצה בו.
"הגענו להחלטה" הוא אמר.
אני מכווצת את גבותיי, "איזה החלטה?"
"שיעורים פרטיים" הוא אומר.
"אין לי כסף מיותר לשום שיעורים פרטיים. מצטערת." אני קמה והוא ממשיך
"מי דיבר על כסף?"
"למה לעזאזל אתה חושב שמישהו יסכים ללמד אותי בחינם?" אני מסתובבת אליו וצוחקת מעצבים.
"אני אלמד אותך"