Leo_Lover
תודה לכם על התמיכה :) מקווה שתאהבו את הפרק ותדעו שאני לא לוקחת ללב, אם אתם נותנים ביקורת, אני מנסה לשפר!
ומי שלא יודע מי זה ה'גרין לנטרן' אני מכסה אותו בקורים, דוחפת את ספיידי לפודקס שלו ומשפריצה עליו מי שירותים!!!
ומי שקרא 'משחקי הרעב' יודע למה הייתי חייבת לדחוף את השולחן מהגוני... וגם למה קראתי לליאם ליאם וגם שהוא בן אפולו (רמז: השחקן של גייל)

הסיפור על ספיידי-פרק שלישי

Leo_Lover 15/07/2012 877 צפיות אין תגובות
תודה לכם על התמיכה :) מקווה שתאהבו את הפרק ותדעו שאני לא לוקחת ללב, אם אתם נותנים ביקורת, אני מנסה לשפר!
ומי שלא יודע מי זה ה'גרין לנטרן' אני מכסה אותו בקורים, דוחפת את ספיידי לפודקס שלו ומשפריצה עליו מי שירותים!!!
ומי שקרא 'משחקי הרעב' יודע למה הייתי חייבת לדחוף את השולחן מהגוני... וגם למה קראתי לליאם ליאם וגם שהוא בן אפולו (רמז: השחקן של גייל)

מבפנים, הפנימייה נראתה כמו בית ספר רגיל. מסדרון ארוך עם ארוניות על הקירות, דלתות המובילות לכיתות ומקומות אחרים ותלמידים במראה יומיומי מחזיקים ספרים בידיהם וילקוטים על גבם. בסוף המסדרון הייתה כניסה לאולם ההתעמלות אשר לאורך קירותיו היו בובות קש עם שריון יווני, מטרות קליעה לחץ וקשת ובפינה אחת ציוד התעמלות שאפשר למצוא בכל אולם ספורט. אחד הילדים שהלכו במסדרון התקרב אלינו והתחיל לדבר עם ג'סיקה והיא הלכה איתו לצד בשביל שאני לא אשמע. הנער נראה בערך בגילי עם שיער בצבע שחור. הוא היה לבוש בחולצת טי-שירט כחולה עם הכיתוב "הוא עשה את זה" וחץ שמאלה, מכנסי ג'ינס כחולות רגילות ונעלי אולסטאר שחורות. כשהם חזרו הוא הציג את עצמו ואמר "היי ספיידי, אני ליאם, גם בן אפולו. ג'סי סיפרה לי מה קרה ותאמיני לי שגם אני הייתי מת להחטיף למורה הקודמת שלי למתמטיקה". חייכתי וג'סיקה שאלה את ליאם "אני חושבת שהיא גם בת אפולו או אולי הרמס. מה דעתך?" "אני חושב שעדיף להקצות לה חדר ושהיא תישן. אחר כך נוכל לראות אם היא בכלל חצוייה ולא סתם בת תמותה" ענה לה ונפרד מאיתנו. ג'סיקה אמרה לי "בואי, נראה עם מי תישני הלילה" והלכה לכיוון אחת הדלתות. בלית ברירה עקבתי אחריה. הדלת הובילה למשרד מרווח עם ספרייה עמוסה ספרים בקיר אחד ושולחן מהגוני בצד השני. ליד השולחן ישב על כיסא בחור הנראה בשנות הארבעים לחייו עם שיער שחור וקצת מאפיר עם חולצה ירוקה וסמל ה'גרין לנטרן'. כשהוא ראה אותי ואת ג'סיקה הוא קם מהכיסא והתקרב לכיווננו. כשראיתי אותו מקרוב ראיתי שיש לו עיניים בצבע חום בהיר כמו אלה של אבי המאמץ, מה שגרם לי לקחת צעד אחד אחורה בפחד. "ממה את מפחדת? אומנם אני מיומן בלחימה אבל זו לא סיבה" אמר וצחק. "מצטערת" אמרתי "פשוט הזכרת לי מישהו שאני לא ממש אוהבת" ג'סיקה הסתכלה עלי וכנראה הבינה מי זה ה'מישהו' הזה. "כשיצאתי להרוג את המפלצת ראיתי שספיידי כבר טיפלה בה" ג'סיקה אמרה לבחור "איך? לא ראיתי אותה פה אף פעם" אמר ואז לקחתי את השרשרת והוצאתי את הלהב. הבחור פער את עיניו ושאל "זה ברזל סטיגאי? לא ראיתי את המתכת הזו אי פעם מלוטשת. זה בוודאי פגיון רב עוצמה. איך השתמשת בו?" ואני עניתי "אחי לימד אותי להילחם למרות שלא היה חצוי, כידוע לי". "המממ, אני מבין. אפשר לראות אותו מקרוב?" התחלתי לקרב את הפגיון אליו אבל משהו עצר אותי, כאילו מישהו שולט על היד שלי בשלט רחוק. אבל התגברתי על זה ונתתי לו את הפגיון. הוא התבונן בו בעניין רב ואחרי חצי דקה הוא כיוון את הפגיון לכיוון הרצפה ולחץ על הכפתור האדום, מה שגרם לקורים דביקים לחסות כמעט מטר מן הרצפה. "מעניין" הוא אמר והחזיר לי אותו. כיווצתי את הלהב בחזרה לשרשרת ושמתי בכיסי. "אני לא חושב שהצגתי את עצמי, אני ג'ק, המנהל של הפנימייה לחצויים וגם בן הרמס (כנראה הרגשתי שהוא יכול לגנוב לי את ספיידי ובגלל זה לא רציתי לתת לו אותו). את נראית כאילו עוד שנייה את תמוטטי על הרצפה. ג'סיקה, אני חושב שחדר 137 יהיה בסדר בשבילה ותדאגי שהן לא ירגו אחת את השנייה" הוא אמר וחייך לכיווני אבל כנראה הפרצוף שלי היה מבועת כי החיוך הפך במהרה לצחוק מתגלגל. "אתן יכולות לצאת, יש לי עניינים לטפל בהם" הוא אמר. אז יצאנו וג'סיקה הובילה אותי לדלת כמו שראיתי בכניסה רק שלדלת הזו העיטורים היו עשויים מכסף ולא מזהב. פתחנו את הדלת ונכנסנו לתוך מסדרון עם דלתות משני הצדדים. אי-זוגיים מימין וזוגיים משמאל. המשכנו ללכת לאורך המסדרון עד שהיא פתחה את הדלת של חדר מספר 52 ונכנסה פנימה. לא היו לי אפשרויות נוספות אז נכנסתי אחריה. ג'סיקה פתחה דלת של אחד משני הארונות והכניסה לשם את הקשת ואשפת החיצים שלה וסגרה את דלתות הארון. "זה החדר שלך?" שאלתי "כן" היא ענתה "שלי ושל ילד, בן אתנה". היא יצאה מהחדר והתקדמה במורד המסדרון עד שהגענו לדלת מספר 137. "מוכנה לפגוש את השותפה שלך?" שאלה. "כן" אמרתי. נשמתי נשימה עמוקה, הושטתי יד לידית העגולה ועבר ממנה זרם חשמלי שחשמל אותי. התעלפתי.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך