אחוות הפגיון-ספר I; גילוי-פרק 30: גורל *פרק סיום ספר I*

מריסה לא יכלה לנשום, היא הביטה בידיה שנעו ללא הפסקה על ברכיה כשהמלך צעד הלוך ושוב מולה ממלמל לעצמו.
"צאי אליו." אמר פתאום ונעצר במקומו, מריסה הרימה את ראשה בפליאה ובלבול.
"סליחה מלכי?" שאלה וראשה התמלא באפשרויות.
"צאי אליו ובשרי לו שהוא ישאר תחת השגחתינו עד שאני אמצא מה לעשות איתו." אמר אנגר והניח את ידו על הקיר, הוא נראה עייף ומיואש אבל מריסה לא ביזבזה רגע. היא קדה למלך והלכה במהירות לכיוון היציאה, אנגר תפס את פרק כף ידה לפני שהספיקה להניח אותה על ידית הדלת. "אני מקווה שהטריק הקטן שלך לא יכעיס את בתולת הגורל, אני לא יודע מה הכוונות שלך עם בן האנוש הזה אבל אני מציע לך להיזהר. לפעמים לא ניתן לסמוך עלייהם, את לא מכירה אותו מספיק טוב ולמרות שאני לא אהיה הטאליס שלך אני עדיין צריך להגן עלייך בתור הנתינה שלי." אמר אנגר וקולו רציני, למרות שעיניו היו מוסתרות מאחורי משקפי השמש שכיסו גם חלק מפניו מריסה הרגישה כמה הוא התכוון לכל מילה שאמר.
"כן מלכי." אמרה בקול רועד מעט והוא שיחרר אותה, היא יצאה למסדרון בו עדיין עמדו כולם. אחיה הביט בה בכעס אבל היא ניסתה להתחמק מלהביט ישר לתוך עיניו, היא הביטה על בריאן. כשיצאה הוא נעמד ישר יותר, היא ראתה אותו נושם עמוקות ואיך הוא נאבק באינסטינקט לקרוע מעליו את החבל שקשר אותו.
"שחררו אותו." אמרה בקול רגוע והתקדמה לכיוונו, תומאס לא עצר בעדה כשהתקדמה במיוחד אחרי שאנגר יצא והנהן לחברי האחווה שעמדו מאחורי בריאן.
"זה יום המזל שלך בוץ', אבל אני חושש שעוד תראה אותנו הרבה." אמר אחד האחים, שמו היה קלוד לפי מה שמריסה זכרה. בריאן שיפשף את פרקי ידיו אחרי ששיחררו אותו והוא נד בראשו לכיוון אנגר.
"מה כל העסק?" שאל והסיב את מבטו ממריסה לאנגר.
"אנחנו משחררים אותך לעת עתה, תחת שמירה של האחים ושלי." אמר אנגר והתחיל ללכת מעברם לכיוון חדר הישיבות שבו התקיים המשפט.
"אתם לא הולכים למחוק אותי?" שאל ואנגר נעצר במקומו והסתובב אליהם שוב, בריאן חש את מבטו עליו ואז הוא עבר למריסה. הוא רצה להיעמד בניהם ולהגן עליה מהמבט, הוא לא הבין למה.
"לא, אתה זוכה לשמור את הזיכרונות שלך. בנתיים." אמר בחריפות והסתובב ללכת, בריאן שיחרר נשימה שלא ידע שעצר והביט לעבר קלוד ואיידן. הוא נד בראשו ונתן להם להוביל אותו למקום אחר.
"מה קורה כאן?!" שאל בכעס תומאס,כפות ידיו היו מאוגרפות לצידי גופו והוא נראה עצבני.
"נתתי למלך שלנו אולטימטום, הוא לקח אותו." אמרה מריסה והתחילה ללכת לכיוון החדר בו תוכל להתגשם בביתם, תומאס צעד קצת מאחוריה ומילמל לעצמו בשפה העתיקה.
__________________________________________________________________
קרול העבירה את ידה על ציור הקיר הצבעוני בחדר שבו הייתה, הציור תיאר נוף של הר מושלג ופריחת עץ דובדבן.
"האמת שמאיפה שאני מגיע זה לא משהו שתמצאי הרבה, תמיד אהבתי את הפריחה של עץ הדובדבן. בשפה שלי קוראים לזה פיונאמו, אולי את תכירי את זה בתור סאקורה." המבטא של אפאום נשמע מאחוריה וקרול הסתובבה להביט בו, ידיו היו מאחורי גבו ועיניו החומות היו נעוצות בציור הקיר.
"הוא מאד יפה." אמרה קרול והביטה שוב בציור.
"אני מסכים, מזכיר לי מישהי שהכרתי פעם." אמר ועצב עבר על פניו אך התחלף במהירות בנחישות.
"אם אתה כאן אז אני המשפט של בריאן הסתיים נכון?" שאלה קרול ואפאום הנהן.
"המלך מחפש אותך, והוא שלח אותי להביא אותך לפניו ולפני האחווה." אמר אפאום בקול עדין ועיניו עברו על קרול מלמטה למעלה, אך במהרה הוא הסב את מבטו בעיקום אף כאילו הריח משהו לא טוב. הם יצאו יחד מהחדר והתחילו ללכת לכיוון המדרגות לקומה התחתונה, קרול הביטה בצעדיו הנחושים של אפאום ובנצנוץ צמיד הזהב על ידו הימנית.
"אתה יודע," אמרה קרול ואפאום האט כדי שיוכל להקשיב לה "אני לא חושבת שאני אוכל להתמודד עם כל זה." אמרה כשהבינה את כובד המשקל של כל מה שקרה בימים האחרונים.
"מה זאת אומרת?" שאל אפאום ורגליו הארוכות עדיין צועדות קדימה בצעדים מרעידים, קרול רק עכשיו שמה לב לגודל של כל האחים. כולם נראו יותר גדולים מערפדים או אנשים רגילים, גם הבנות נראו קצת יותר מפותחות וגדולות. הם צעדו עם כוונה ומטרה, הם נולדו לכך.
"עוד לא עבר שבוע מאז שאנגר סיפר לי הכל וכבר נודע לי יותר על עברי ועל המשפחה שלי מאשר ידעתי כל חיי, יש בי צד שלא ידעתי עליו ועכשיו כשאני מסתכלת על כל מה שעבר עליי מהרגע שנודע לי שאני רק חצי בת אנוש והחצי השני שלי הוא יצור שכל הסיפורים עליו הם מיתוסים…" קרול נאנחה והעבירה את ידה בשיערה האדמוני והארוך "נחטפתי, עונתי," היא עצרה לרגע ושקלתה את מילותיה הבאות "התאהבתי." אפאום איגרף את ידיו ושיחרר אותן לצידי גופו "עברו עליי כל כך הרבה דברים ונודע לי שיש לי עוד מאות שנים לחיות, אולי אפילו יותר אם אני ברת מזל, אני לא יודעת איך אני אצליח להתמודד עם הכל." אמרה ושילבה את ידיה זו בזו, כאילו מגנה על עצמה מהקור למרות החום ששרר בבית ובחוץ.
"זה הרבה לעכל בפרק זמן קצר, אני מבין זאת יותר מכל אדם אחר." אמר אפאום וקולו יציב כמו צעדיו "את מאמינה בקארמה קרול?" שאל והסב מבט מהיר לאחור.
"אפשר לומר." אמרה ואפאום אחז במעקה המדרגות והחל לרדת במהירות.
"בקארמה הכל זה תן וקח, מה שהולך תמיד חוזר. כל מה שקרה לך עכשיו, למרות שזה מרגיש כאילו עולמך נפל עלייך, הוא רק סימן שטוב עומד לבוא. יש אנשים שלא יודעים להעריך את כל הטוב שקורה להם עד שהרע מתחיל לבוא," אפאום פנה בחדות לכיוון חלק מהבית שקרול לא הייתה בו "אין אדם שיודע את זה יותר טוב ממני." מלמל לעצמו.
"הנה אתם," קראה ג'נט מכניסה לחדר גדול "כמה זמן?!" שאלה בנשיפת רוגז.
"תאמיני לי שאם לא היית חלק מהאחווה כבר מזמן אחד הזכרים היה נותן לך כזה חינוך ג'נט…" אמר איידן מתוך החדר וכולם צחקו.
"אתה באמת רוצה לעצבן אותי איידן? אתה לא זוכר מה קרה בפעם הקודמת שחשבת שאתה יכול לקח אותי באחד על אחד?" שאלה ג'נט ואיידן הרים את ידיו כנכנע, מצב הרוח של כולם נראה מרומם.
"מה כל המהומה?" שאלה קרול כשנכנסו, בריאן ישב באחת הפינות ופניו מלאות ברגשות מעורבים.
"קרול." הקול העביר בה רטט, זה היה אנגר. משהו בו נראה שונה, הוא עמד זקוף יותר והריח שלו התחזק בחדר. מעורב בכל זה היה הריח המוכר של תבלינים כהים, מה שהיא כבר הכירה כריח הזיקה שלו אליה. היא חשבה שאולי זה מה שאפאום הריח מוקדם יותר, אזהרה שהיא של אנגר ואף אחד מלבדו.
"מה קרה אנגר?" שאלה וחייכה כשהביטה בו, הוא היה צריך להתיישב עם ידיו על חיקו כדי להסתיר את התשוקה שלו. היא לא יכלה שלא לגחך, היא התקדמה אליו במהירות ונישקה אותו עמוקות. הוא תפס את צווארה עם ידו הגדולה ועם ידו השניה הוא קרב אותה כדי שתיצמד אליו, כששפתיהם ניתקו זו מזו והוא הצמיד את מצחו לשלה והוריד את משקפי השמש שלו. עיניו הכתומות ננעצו בירוקות הבוהקות שלה, הוא חייך וניביו בצבצו מתחת לשפתו העליונה. כיחכוך גרון מאחד האנשים הזכיר להם שהם לא היחידים בחדר, אנגר החזיר במהירות את משקפיו והתרחק מעט מקרול אך עדיין החזיק את אחת מידיה בשלו.
"אני רציתי להודיע על כמה דברים שיקרו בזמן הקרוב ולשאול אותך משהו," אמר אנגר וכולם הסיבו את תשומת ליבם אליו. "כפי שאתם יודעים המשפט הסתיים בהחלטה למחוק את זיכרונותיו של בן האנוש ולהחזיר אותו לחייו, אך בשל התפתחויות אחרונות דינו היה להישאר תחת פיקוח האחווה ובהשגחה צמודה, מה שמוביל אותי להודעה הבאה. כדי שנוכל להיות יותר קרובים וכדי שתוכלו להגן עליי יותר טוב כמלך שלכם האחווה תעברו לגור יחד תחת קורת גג אחת."
"מלכי, אני חוששת שאחי לא יתן לי לעבור מבית הורינו המנוחים." אמרה אלנה ואנגר הנהן.
"אני מבין, אני אנסה לדבר עם אחיך אלנה." אמר ואלנה הנהנה "השאר יעברו לגור יחד איתי באחת האחוזות מחוץ לעיר, המקום יהיה תחת הגנות כבדות הן אנושיות וערפדיות. ההכתרה שלי כמלך תתקיים תוך חודש מהיום בביתנו החדש." חברי האחווה כולם כאחד זעקו בקול והצמידו אגרוף לחזה שלהם היכן שסימן ההיכר שלהם נמצא.
"ומה השאלה שלך אליי?" שאלה קרול והרגישה את לחייה מאדימות כשהביט בה.
"השאלה שלי היא אם תסכימי להיות הוורבי שלי, המלכה של המין? אין סרלם שלי." אמר והחזיק את ידה בכזו עדינות שלא היה נדמה שהיד הגדולה והחזקה שלו מסוגלת לנהוג כך. ליבה של קרול דהר בחזה ועיניה עברו על יושבי החדר ונעצרו בבריאן, הוא חייך אליה בערבוב של שמחה ועצב וראשה הוטה בהנהון כמעט בלתי נראה. היא חייכה אליו וחזרה להביט באנגר, כל החדר היה שקט לכמה שניות.
"כן," אמרה "אני מסכימה." אמרה ואנגר הרים אותה בחיבוק אליו ונישק אותה. קולות צהלה ומחיאות כפיים מילאו את החדר, שריקות וקריאות שמחה. בריאן הרכין את ראשו והפנה אותו לצד, מהזווית השאת היה לו קו ראיה ישר לחדר שאליו נכנסו כרגע מריסה ואחיה תומאס. מריסה הסתובבה כשהיא מחזיקה את שמלתה בידיה, מבטם הצטלבו לרגע לפני שהיא נעלמה לאוויר והשאירה אותו לתהות מה יקרה עכשיו.
__________________________________________________________________

#כמה שבועות לאחר מכן#
"אתה יוצא כבר מהמקלחת?" שאל בצעקה בריאן, הוא קשר את עניבת הפרפר שלו במהירות וחיכה לתשובה.
"תרגיע בוץ', יש עוד זמן עד שאנחנו צריכים להיות שם." ענה איידן ובריאן ראה אותו יוצא עם בוקסר וחולצה לבנה שלא הייתה מכופתרת, אחרי שבוע שהם ישנו יחד בביתן הנפרד הזה הוא התרגל כבר אליו.
"באתי כדי לקחת קצת אפטר-שייב אם לא אכפת לך." אמר בריאן ושפך קצת מתכולתו של בקבוק קטן על השידה בחדרו של איידן.
"מה שאתה רוצה בוץ'." אמר והתחיל לכפתר את החולצה שלו, בריאן העביר פעם אחורה יד בשיער שלו ויצא מהחדר.
"אני אהיה בבניין הראשי יחד עם השאר." הוא קרא מהמסדרון, הוא יצא מהדלת הראשית החוצה. שביל האבנים שנפרס מולו הוביל לכניסה הצדדית של האחוזה בה שאר חברי האחווה גרו, המקום הזה היה ענקי. קירות ענקיים מאבן ועוד מתחם תת קרקעי שכלל חדר כושר עם מכשירים מתקדמים, מתחם אימונים רחב ידיים ועוד דברים שהוא בקושי הספיק לעבור בהם בזמן הקצר אחרי שהם עברו. הוא תפח על כיסו כדי לוודא שוב שהקופסא עדיין בכיס המכנס שלו, הוא לא רצה לשכוח את המתנה שלו.
"בוץ'," קראה ג'נט ונופפה לו לבוא כשנכנס דרך דלת זכוכית בצד הבית, הוא הלך במהירות לכיוונה "הכל כבר מוכן בכניסה והבאטלורים כבר עובדים על הסעודה שתתקיים אחרי הטקס." אמרה והם התחילו ללכת לכיוון הכניסה הראשית לאחוזה.
"אז מה אני יכול לעשות?" שאל בריאן, בזמן שבילה עם האחווה הוא התקרב מאד לאיידן וג'נט.
"אתה יכול לבא לעזור לי עם קרול, אני חושבת שכמה מילים ממך יועדדו אותה." אמרה והם נכנסו דרך המסדרון הקצר לכניסה המפוארת, רצפת הפסיפס הראתה איור של עץ תפוחים בפריחה מלאה. עמודי שיש גדולים תמכו בתקרה הגבוהה ובמרפסת של הקומה השנייה שהשקיפה לכניסה, הם עלו במעלה גרם מדרגות מפואר לכיוון מסדרון שבריאן נהג לכנות מסדרון הפסלים. משני צדדי המסדרות וברווחים הגדולים בין החדרים עמדו פסלי שיש מרחבי העולם ומכל מיני תקופות שפוסלו בידי אמנים מוכשרים, כאן לנו כל חברי האחווה חוץ מאלנה.
"היא לחוצה?" שאל בריאן ויישר את העניבה שלו, הם צעדו במהירות לכיוון החדר של ג'נט.
"לא ממש, אבל אני אעדיף למנוע ממנה בכלל לחשוב שנית על כל העניין." אמרה בהתלוצצות, היא דפקה על הדלת ואחרי שקרול קראה לה להיכנס היא פתחה את הדלת. כשבריאן נכנס עיניו הלכו ישר לשמלה האדומה הארוכה שלבשה, הבד החלק ירד על לקרסוליה ועטף אותה בצורה שהבליטה את הקימורים שלה אבל לא יותר מידי. הצבע הבליט את עיניה הירוקות ושיערה היה אסוף בתסרוקת הדוקה, בריאן חייך והיא הסתובבה אליו.
"בריאן." אמרה בחיוך ובאה לחבק אותו.
"איך הולך קרול?" שאל והיא הסתובבה חזרה למראה שהייתה ליד הקיר.
"הכל מצויין." אמרה, החיוך לא ירד מהפנים שלה."אני לא זוכר שהייתה לך שמלה כזאת." אמר בריאן והתיישב באחד הכיסאות בחדר הגדול.
"אתה צודק," זו הייתה אלנה שיצאה מתוך חדר הארונות "זה מפני שהיא הייתה של אימי כשהיא נישאה לאבי. החלטתי להשאיל אותה לקרול כאן מפני שלאימה אין אחת כזאת, זו מסורת. ואני שמחה לעזור למלכתי לעתיד, ולחברה שלי." אמרה והן חייכו אחת לשנייה.
"קרול," אמר בריאן והיא הסתובבה אליו. "יש לי משהו להביא לך." אמר בחיוך וקם, הוא הוציא מכיסו את הקופסא הארוכה והשחורה.
"בריאן, לא היית צריך." אמרה קרול והוא הרים את ידו לעצור אותה.
"תחשבי על זה כדבר החדש שלך, והוא בנוסף גם כחול." אמר בחיוך וקרול צחקה, הוא הושיט לה את הקופסא. בפנים היה צמיד כסוף עם אבני חן כחולות משובצות ברווחים שווים, קרול העבירה את ידה על המתכת הקרה. "במקור הצמיד היה של אימי, היא אמרה לי שאבא שלי הביא לה אותו. אני עדיין לא מבין למה היא לא יכלה להביא אותו לאחותי אבל אני לא מתלונן," אמר וחייך "החלפתי חלק מהאבנים וביקשתי שיקטינו אתו כדי שיתאים לך." אמר בחיוך, קרול הוציאה את הצמיד וסגרה אותו מסביב למפרק ידה השמאלית.
"בריאן," אמרה ודמעות נקוות בעיניה. "זה מדהים. תודה רבה." אמרה וחיבקה אותו בחוזקה, הוא הניף את ידיו מסביבה ועצם את עיניו.
"אני מקווה שאת יודעת מה את עושה, אני סומך עלייך." לחש לה והיא הרחיקה אותו ממנה כדי שתוכל להביט בעיניו.
"אתה יכול לבדוק מה המצב של אנגר?" שאלה והוא הנהן.
"מזל טוב קרול." אמר בחיוך והלך לצאת מהחדר.
"בריאן?" שאלה קרול והוא סובב את ראשו אליה, ג'נט ואלנה היו עסוקות בדברים ברחבי החדר.
"כן קרול?" שאל והיא הביטה בו לכמה רגעים.
"כמו אצל הנוצרים נהוג שאבי הכלה תינתן על ידי אביה לבעלה," אמרה ובריאן הרגיש את ליבו נצבט בחזהו "כיוון שאבי מת וא ידוע על קרובי משפחה אחרים אני אשמח אם אתה תוכל להחליף אותו ולתן את ידי לאנגר." אמרה, בריאן מנע מעצמו לבכות. הוא לא האדם הרגשן, אבל לראות את קרול ככה ולדעת שברגעים המאושרים שלה היא עדיין זוכרת אותו הוא הרגיש כאילו הכל מכה בו פי כמה וכמה יותר חזק. הוא לא סמך על הקול שלו ופשוט הנהן, היא חייכה והוא יצא מהחדר לכיוון מה שידע הוא המשרד החדש של אנגר. הוא דפק על הדלת וחיכה לאישור להיכנס, כשקולו הסמכותי של אנגר אישר לו להיכנס הוא סגר את הדלת מאחוריו. אם לא היית יודע שזהו המשרד של המלך הייתה חושב שזהו סלון ישיבה צרפתי מהמאה ה-13, ספות עם כיסוי ורוד וכחול ושולחן כתיבה שהתיאור היחיד שהתאים לו הוא נשי עמדו כאן.
"קרול רוצה לדעת איך אתה מתמודד." אמר בריאן ואמד את אנגר במבטו, הוא לבש חולצה לבנה ומכנס שחור שנראו ישנים. על צווארו היה תלוי מדליון שעליו חרוט משהו בשפה שלא הבין, על עיניו כמו תמיד היו משקפי שמש.
"זה לבוש מסורתי של טאליס," אמר אנגר כשהדממה התמשכה בניהם "אתה תבין אחר כך. ואני מצוין, רק קצת לחוץ."
"ממה יש לך להיות לחוץ?" שאל בריאן כשאנגר קם ממקומו מאחורי שולחן העבודה והתקדם הלוך ושוב בחדר.
"בתולת הגורל תהיה כאן בשביל הטקס, שזה כבוד מאד גדול, אבל אני לא בטוח למה היא רוצה להיות כאן." אמר
"אולי כי אתה מלך המין וזו מי שתהיה המלכה, אתם היצירות שלה בסופו של דבר, אם הבנתי את כל מה שהסברתם לי נכון." אמר בריאן והניף את ידיו באוויר.
"יכול להיות," אמר אנגר והתקדם לכיוון הדלת. "חברי האחווה לא יאחרו אז כדאי שגם אנחנו לא." אמר ושניהם יצאו מהמשרד לכיוון אחד מאולמות הנשפים בקומה הראשונה, המקום קושט בצבעי ארגמן, זהב, ורוד וטורקיז. ממה שאיידן יכל להסביר לו אלו היו הצבעים של המשפחות שלהם, ארגמן וזהב היו הצבעים של המלוכה מסמנים את הדם שהזין אותם ואת המעמד שלהם. ורוד וטורקיז היו של המשפחה של אביה של קרול ראת', איידן סרב להסביר יותר בנושא שלו.
"יש לי רק שאלה אחת." אמר בריאן כשהגיעו למקום שנראה כמו מזבח.
"תשאל מה שתרצה בוץ'." אמר אנגר והתמקם במקום בו יעמוד כשקרול תיכנס.
"יש שם קערת מים עם מלח וסכין, למה זה ישמש?" אנגר חייך.
"במסורת שלנו זכר חורט את שם הנקבה שלו על הגב כשהם מתחתנים, הסכין הזאת תחרוט את שמה של קרול על גבי והמים ההם יחתמו את הפצע כך שלא יחלים לחלוטין ויעלם. תישאר צלקת של השם של קרול בשפה העתיקה על גבי לנצח, בדיוק איפה שהוא אמור להיות." אמר והביט לכיוון צד המזבח איפה שעמדו על דוכן הסכין והקערה.
"מי אני שאשפוט את המסורות שלכם, למרות שזה נשמע קצת ברוטאלי." אמר בריאן והביט סביב.
"זה מראה על נאמנות, ככה תמיד תדע למי אתה נאמן מעל לכל. אצל האזרחים עכשיו יותר פופולארי לקעקע את השם על הגב, כי ניתן אחר כך להסיר אותו במקרה של פרידה." אמר אנגר, חברי האחווה התחילו להיכנס וכך גם כמה מהבאטלורים ומכובדים מהנמאדל. בריאן מצא בקהל את מריסה ואחיה תומאס, הוא הלך לכיוונם ואז יצא מהחדר כשריח האקיינוס של מריסה עדיין באפו. מהלובי הראשי הייתה כניסה לחדר פנאי עם שולחן ביליארד טלויזיה עם כמה ספות ובר מצוייד, הוא הלך ישירות לבר ומזג לעצמו כוס של וויסקי. הוא שתה אותה מבלי לעצור ומזג לעצמו עוד אחת, הוא השעין את ראשו על ידו והביט לכיוון היציאה. שם עמדה מריסה בשמלה כחולה בהירה, כפות ידיה היו משולבות ומונחות על קדמת שמלתה.
"מריסה." אמר בריאן וגמר את הוויסקי שלו בלגימה אחת, הוא לא ציפה שהיא תבוא אחריו.
"לא הספקנו ממש לדבר מאז יום המשפט שלך." אמרה והביטה על ידיה, היא התעסקה עם טבעת על אחת מאצבעותיה.
"כן," אמר וגרד את עורפו "הם לא נותנים לי ממש לצאת או לקבל אורחים כאן. הם גם היו צריכים לזייף את המוות שלי כדי שלא יהיה מחשיד שנעלמתי, היה לי שבוע מאד עמוס." אמר בריאן ומריסה הביטה על הרצפה מולה, הוא יצא ממאחורי הבר והתקדם אליה. הוא היה גבוה ממנה בלפחות שלושים סנטימטרים, היא נראתה כה קטנה ושברירית שהוא הרגיש צורך עז להגן עליה.
"אני מבינה," אמרה בשקט "כדאי שנחזור. הטקס עומד להתחיל בקרוב." אמרה והסתובבה ללכת, בריאן פתח את פיו לומר משהו אבל סגר אותו מיד. הוא הלך אחריה בשקט וכשהתיישבה במקום שלה למול המזבח הוא יצא למסדרון וחיכה לקרול.
"את מוכנה?" שאל אותה אחרי שאלנה וג'נט נכנסו לאולם והם נשארו לבד, הצמיד שהביא לה היה על ידה ושרשרת עם אבן כחולה נתלתה מצווארה.
"לא, אבל זה לא משנה." אמרה בחיוך והוא לקח את ידה בזרועו, הוא הוביל אותה לאורך כל המושבים של האנשים עד שהגיעו לאנגר. הוא נשק לחיה והיא העבירה את ידה על זרועו, היא עלתה לעמוד למול אנגר.
"את נראית… אין מילים מספיק יפות לתאר אותך אין סרלם." אמר אנגר והוריד את משקפי השמש שלו, עיניו ננעצו בשלה. קרול חייכה והביטה באנגר, הוא היה לבוש בבגדים שנראו פשוטים אבל מסורתיים, כנראה שהבגדים שאלו היו שייכים לאביו ולשאר שושלתו. מישהו התחיל לדבר ואז היא חזרה על משפטים בשפה העתיקה שלא ידעה את משמעותם, אבל היא יכלה להבין שהן דיברו על נאמנות, אהבה וחיים יחד. מחיאות כפיים הגיעו ואנגר נישק את שפתיה ברכות, הוא משך אותה לכיוון דוכן קטן שעליו היו סכין קטנה וקערה מלאה במים.
"מה אתה עושה?" כאשר אפאום פתח את הקשר באחורי החולצה של אנגר וחשף את כתפיו.
"זה חלק מהטקס אין סרלם." אמר אנגר.
"^האם אתה אנגר בנו של אנגר מסכים לקבל את הסימון של האישה שלך לנצח נצחים עד שהמוות יפריד בניכם?" שאל אפאום בשפה העתיקה.
"^אני מסכים." אמר אנגר בנחישות וירד על ברכיו עם גבו מופנה לקרול, הוא חשק את שינו מוכן לקבל את הכאב.
"^אם כך אני קורא לאחוות הפגיון שתחרוט על גבו של מלכינו את שם האישה שלו." קרא אפאום והאחים קמו, אחד אחד הם עלו אליו וחרטו את אחת האותיות בשפה העתיקה. אנגר לא הוציא הגה כל התהליך, גם כשהדם זרם במורד גבו והכתים את מכנסיו ואת הרצפה מתחתיו.
"את צריכה לשפוך את המים על הגב שלו." לחשה אלנה לקרול, שעמדה עם ידיה על פיה מתאמצת שלא לקפוץ כנגד גבו של אנגר כמגן אנושי. היא לקחה את הקערה בידיה ונשמה עמוקות, היא הטתה את הקערה והמים נשפכו על גבו של אנגר ובקול תסיסה נמוגו.
"אם המין שלנו כיבדה אותנו בנוכחותה," אמר אפאום ומבטים הופנו לכיוון הדמות עטויית הברדס שעמדה בקצה החדר "אם זה לא פוגע בכבודה אשאל האם הזיווג הזה טוב בעיניך?" שאל אפאום ובתולת הגורל התקרבה אליהם.
"אכן," אמרה בקול רך "הזיווג הזה יבורך בשנים רבות של אושר ושיגשוג." אמרה והאחווה שאגה יחד בצהלה. אנגר קם על רגליו והסתובב לקרול, היא חייכה אליו והיא נישק אותה שוב. הוא עטף אותה עם זרועותיו והניף אותה למעלה, כך הוא סחב אותה אל מחוץ לאולם לעבר החדר שלהם.