כוכב שביט

כוכב שביט מתפוצץ, מתפרץ, משפריץ לכל עבר צבעים מדהימים, נדירים ביופיים ובקסמם. הוא צובע את השמיים בכתום עכור ואת האדמה בסגול כהה, מכתים את גזעי העצים בכתמים משונים בצבע שמנת ומכסה את הצמרות באדום-ארגמן כהה ועשיר. הוא צובע את בני האדם בוורוד ולבן וחום שוקולד עמוק, בשחור וירוק ותכלת-שמיים-צלולים. הוא מכתים את הבושה והעלבון והופך אותם לנוראים וגרועים מכפי שהם, וצובע את נפשם של אנשים אחדים ומכתים אותן לנצח נצחים.
ההתפרצות נמשכת, וכוכב השביט ממשיך להשפריץ עוד ועוד צבעים, ממשיך להציף את העולם בהתפוצצויות של צבעים חדים ועזים, חלשים ורכים, מוארים וחשוכים.
והעולם מתהפך.
שחור הוא לבן ולבן הוא וורוד, וורוד הופף לחום וחום הוא בכלל סגול לילך בהיר, וסגול לילך בהיר השתנה לטורקיז ירקרק, ורק טורקיז ירקרק לא השתנה ונשאר כמו שהוא. אולי הוא הכחיל מעט, אבל זה לא נורא.
ולמרות כל זה, למשך זמן קצר העולם היה נפלא. ראינו הכל, וזה היה מדהים. הצבעים התחדדו והשתנו מול עינינו, ולא היינו זקוקים למילים בשביל להבין. הצבעים הסבירו הכל, וידענו את סודות היקום.
ואז הכל נגמר. ההתפוצצות נעלמה, התאדתה, איכלה את כוכב השביט עד תום במהלך התפרצות הצבעים המדהימה וכשנגמר הדלק לו הייתה זקוקה בשביל להמשיך בבעירה הנהדרת שלה, נעלמה גם היא.
העולם חזר להיות אפור משמים, דהוי ולא מעניין. פעם, אולי, יכולנו להתמודד עם זה, אך לאחר שראינו כיצד נראה העולם במהלך התפוצצות הצבעים, לא יכולנו לשאת זאת. אז יצרתי התפרצות נוספת בעצמי, ושניות לפני הסוף של הצבעים – אך בעיקר הסוף שלי – הבנתי שהכל היה שווה את זה, כי ראיתי את העולם בצבעים.