מורדת בגלגלים-פרק 39

עשרה ימים עברו מאז שנפלתי ואיבדתי את ההכרה, ואני כמעט עומדת לבד. כשחזרתי מהלימודים, אימא ישבה ליד הדלפק. ניירות רבים היו סביב. ומשפדי הראייה שהשתמשה בהם לעיתים רחוקות היו על אפה.
"מה את עושה?" שאלתי אותה והתיישבתי לידה.
"ריילי," אימא קראה, מופתעת, "הגעת מוקדם. אני עובדת על הגנה." היא הרימה את המשקפיים מעיניה ושפשפה אותן.
"הגנה?" נגד מה?
"נגד אבא שלך. הלכתי לעורך הדין שלי. הוא אמר שהתביעה לא תהיה חזקה בגלל הגירושים אבל עדיף להיות מוכנים אם נגיע למשפט."
"אני לא רוצה לגור איתו." הוא לא מכיר אותי בכלל!
"בגלל זה אני בונה הגנה."
"לא יכולים להתחשב בדעה שלי? אני זו שצריכה מקום להיות בו!"
אימא הייתה שקועה במה שעבדה עליו. לא ידעתי אם בכלל שמעה אותי. הכנתי לה תה ירוק, שתי כפיות סוכר. היא מלמלה תודה.
"אני יוצאת היום לפארק עם וויל, בחמש." אמרתי לה.
אימא הזדקפה מהר במקומה. "אל תצאי היום."
"למה?" היא מעולם לא אסרה עליי את זה.
"כי הם יבואו לכאן היום. לארוחת ערב."
"מה?!"
"דיברתי עם אימא שלו, אשלי. חמודה ממש. היא אמרה שהם יבואו בשמחה." עשיתי את החישוב. אני ואימא שלי השתמשנו בשולחן האוכל הגדול רק כשהיא עזרה לי ללמוד למבחן גדולים. העפתי מבט לעברו, הוא היה מסודר כאילו לא נגעו בו שנים. על השולחן השחור הייתה מפה לבנה מעשה תחרה רומנית שאימא קיבלה מסבתא שלה פעם. על המפה היה אגרטל עם פרחי פלסטיק אדומים שבאבחנה ראשונית תחשוב שהרגע נקטפו מהשדה.
אז זה שתינו, וויל שיגיע גם אם הוא לא ירצה כי אני אגרום לו להגיע, אשלי והאחים הקטנים של וויל. ואבא שלו.
"את יודעת שאנחנו נהיה כמעט פי ארבע אנשים?" הערתי לה. "וצריך להכין אוכל."
"אני אהיה בסדר ריילי." היא פטרה את דבריי. "יש לי הרבה זמן."
לקחתי את התיק שלי והלכתי אל החדר. באמצע המסדרון וצעקתי לאימא "אשלי היא לא אימא של וויל!" שמעתי נפילת עט והחנקתי צחוק. אשלי כנראה שכחה לציין את הפרט הקטן הזה.