על ציידים

היה זה לילה מכוסה עננים, אינה בדיוק התרוממה מעל קורבנה הגונח וניגבה את דמו מעליה. היא אהבה אותם מתנגדים, אבל זה לפעמים מלכלך מעט. אינה, ישות דקיקה וקטנה. נראית בלתי מזיקה, שיער חום עינברי ועניים חודרות. לבושה כעת בשמלה הדוקה אבל שמאפשרת חופש תנועה, לשמחתה. היא שונאת לקרוע שמלות. הטרף שלה התחיל למלמל, הוא חוזר אל בין החיים, אבל הפעם בתור העבד שלה. היא אהבה עבדים וסלדה מהם. לא נורא, זה אחד חזק וטוב. היא תשתמש בו עד שימות מתשישות. הסמטה החשוכה סיימה את תפקידה להערב "קום" היא אומרת "רוץ אחרי" ואינה מתחילה את המסע שלה חזרה לביתה. חולפת על פני אנשים במהירות שיא, והעבד שמוטבע בתוכו דמה הרעיל רץ. בעל כורכו הוא רץ אחריה. לא משיג את נפשו הבורחת איתה.

בפאב ישן, על גדת נהר נכנס איש, שעיר מעט ורחב כתפיים. כובע רחב תיתורה משאיר את רוב פניו בצל. צעדיו החלטיים על רצפת העץ העייפה. "וויסקי" הוא לוחש לבארמן. מניח שני מטבעות כסף על הדלפק. כוס וויסקי נמזגת בשקט הלילה.

בדירה מרוהטת היטב נחה אינה על מיטה מלאה בכריות. העבד שוכב על הרצפה, עייף אך מתבונן בה בשקיקה. מוכן למלא משאלותיה. "משעמם לי" היא אומרת "נוח לי מידי, הקירות האלה מעצבנים כבר" והעבד מהנהן. "טיפש, זה הבעיה. תסכים או לא תסכים. המוח שלך באותו מקום, אין צבע!" קמה היא, שותה מעט מהנוזל השמור לה. מזון האלים שלה. "מחר אצא מכאן" היא אומרת בעוד קרני אור זוחלים מחוץ לחלונה, זמן לישון.
למחרת היא קמה. הירח כבר שר את שירו האפל. צעדיה מהירים. היא לוחשת לעבד "הישאר" והוא נשאר. אוספת את החפצים שהיא צריכה ומעמיסה אותם לתיק קטן. את הלפיד היא זורקת למרכז המיטה. שישרף טוב. הבית שלה מזה שנה נשרף. ככה היא אוהבת, פעם בכמה זמן לשרוף הכל. גם העבד נשרף. היא קופצת מהחלון, נוחתת בפתח הבית.
"זו הייתה קפיצה מרשימה משם לפה, אני בטוח שאת בכושר ממש טוב" פנה אליה קול גברי ומחוספס. היא הסתובבה לראות לפניה אדם גדול, שעיר מעט ועם חיוך שלא מסגיר כלום. "כן, הייתי חייבת. הבית נשרף, לא יכלתי לברוח אחרת" היא עונה. "כן, אני מכיר את זה שבתים נשרפים, גם לי זה קרה. זה עצוב קצת. אבל אנחנו לא יכולים להישאר בפנים מסתבר. חייבים לקפוץ החוצה" קולו הנמוך נשמע לה מוכר, כאילו היא צדה אותו כבר. אבל מילותיו הראו לה שהוא צד אותה כבר.. סקרנית ניגשה אליו. "אתה מכיר אותי? אתה יודע מה אני?" שאלה, מעט בחוצפה.
"אני יודע" אמר "אני גם יודע מה אני, ושנינו צריכים להתרחק אחד מהשני, לא להתקרב." המשיך. דמה הקר קפא בעורקיה. הוא ידע שהוא צודק "יום נעים לך גיברת נחמדת" הוא אמר ופנה ללכת. משאיר אחריו שובל ריח חריף של וויסקי.
היא עקבה אחריו, מניחה לו לטעות בסמטאות העיר כשיכור בעל מטרה. לבסוף הוא ניגש לבניין וטיפס במדרגות לדירה קטנה. היא התגנבה אליו כצל עובר, מבחינה מבעד לדלת בעיצוב מינימאלי של הבית, סגנון יפאני.
"מה שימך" היא לחשה. הוא נעצר, מקשיב רגע לרוח המיללת בחוץ. "אלמון, זהו שמי, ואיתו אני עושה דברים נוראים" הוא נכנס בעד הדלת וסגר
אינה עברה לרחוב ליד.
במרפסת בקומה השניה יצא אלמון, בידו סיגריה מעשנת וכוס וויסקי של לפני השינה. חושב על רוח ועל גשם. הוא כבר הריח מקודם.
זמן שינוי הגיע.

הלילה עלה שוב, והיא שהתחבאה בצללים עד עכשיו יצאה מעט. אלמון יצא את הבית לשוטט שוב ברחובות, מניח לצעדיו הכבדים להישמע באוויר הלילה הקריר. שובל עשן סיגריה מסתלסל אחריו כדיבוק ישן.
היא ניגשת למקומו המוכר, פאב ישן ומעופש. יושבת לה על ספסל מעץ לא נוח. נוקשה ולא מתפשר הוא. אבל בשעה כזו זה בדיוק מה שהיא צריכה.
אל תוך הפאב הוא נכנס, איש רחב ושקט. "וויסקי" הוא לוחש מהפתח והכוס הנמזגת מסמנת את מיקומו. הוא מתבונן לעברה ולא אומר מילה. היא מחייכת.