זוהי הפעם האחרונה.

אני יודעת, הפרתי לא מעט הבטחות שנשבעתי שלעולם יוותרו איתניות אל מול משבים אדירים, סופות רעמים וגשמים, זולגים על לחיי בדמעות שכבר אין בכוחי למחות.
אני יודעת, אתה לעולם שוב לא תעיף את אותו המבט לעברי, פליאה על פנייך למראי, מתחלפת כלאחר יד בניצוץ זורח של רגש שהוקרתי.
היית ועודך, השמש, הירח, אלפי ומיליון כוכבים ברקיע שהספיק להאפיל, אל תוך לילה קר ואכזרי שאינו מפסיק לצבוט את הלב.
אני יודעת, אינך כאן ולעולם שוב לא תהיה,
אבל אני עדיין מדברת אלייך, אולי כי אבדה עלי דעתי, ואולי בגלל געגוע צורב שעם הזמן לא אבד, לא כפי שאבדה היא; אהבתנו, טהורה ובה זיק של תמימות בין נחשולים של זוהמה ושל כאב.
אני לעולם לא אקרא לך שוב,
מחבקת את בדידותי באפלה שסובבת, אני רק רוצה שתדע, אני חושבת שמגיע לך לכל הפחות את הידיעה על שבראשי משתוללת סערה.
על שהתודעה אינה מצאה מנוח, מאותו היום בו עזבת, שבת וזרקת אותי כלאחר יד; פוחד להפנות מבט, יודע את גודל הנזק שפערת, להסיר מעלייך כל שביב של מצפון שעוד נותר.
אני רק רוצה שתבין, דבר אחד ואחרון לפני שאיעלם. לפני שלעולם לא אדבר אלייך שוב, מביטה בכוכב הבוער היחיד ברקיע ומתפללת שאתה שומע אותי;
מהרגע הראשון בו ראיתי אותך, ידעתי, אני לעולם לא אוכל לשכוח אותך, לא משנה כמה חזק אנסה, כמה עוצמתית תהיה הריקנות שבי…
כי עוד מאותו רגע קטן בו עינינו נפגשו לראשונה,
ידעתי.
בהיר כשמש ביום קיץ חמים ומלטף, כשביל של אור אל תוך עצים כבירים בסתיו, כדשא זוהר ומידה מתגלגלת של צחוק באביב וכאבני נחל בוהקים בלב גשמים ביום חורף אימתני,
אני ואתה, נהיה ונחדל.
אני ואתה, נישאר וניעלם,
אני ואתה; לעולם לא נישכח מלב כל, מפני עיניים שהיו עדות לפריחה ולבלוב, לקמילה והתחדשות, לחיים ולמוות.
ידעתי.
אני אוהב אותך, מתוך שתיקה כואבת ומרחק מייסר;
אני אוהב אותך, עד לנשימה האחרונה שבי, עד ליום מותי.
זוהי פרידה מהמילים. פרידה מהנייר שלעולם לא עוד יידע את שמך. זוהי פרידה מעצמי, שילוח לחופשי את החלק שבי, אותו הצלחת להניח בתוכי, לזרות שורשים להפוך חלק ממני.
אני גודעת אותו, אתה שומע?
אני אחזור להיות בכל חלקיק מנשמתי, רק…
אני.
להתראות.