אולי, יונתן?

יונתן הוא האהבה הראשונה שלי, אולי גם האחרונה.
אימא אומרת שאני צעירה, משוגעת ופזיזה, כך שאין אני יכולה להחליט כאלו דברים. היא סבורה שיגיעו רבים, אבל תמיד מוסיפה חיוך מעודן בטענה שהיא לא רוצה לשבור רוחי. לרוב, היא מלטפת את ראשי ומוסיפה,
"יונתן הוא ילד נחמד מאד, אבל אני לא בטוחה שהוא יהיה האחרון שתאהבי."
ואני מהנהנת ועולה מהר לחדר מאחר ואין לי כוחות לעוד הרצאה על מהי אהבה, למה היא דועכת ולמה מתחלפת.
אני רוצה לחקור את העולם לבדי, להבין על בשרי מהי אהבה, לא דרך הרצאות של אנשים שכבר שכחו.
אגלה מהי בעזרת יונתן, הוא לוחש לי באוזן את כל שעליי לדעת. למרות שהאוויר החם על אוזני גורם לי לצחקק ואני לא מסוגלת להרצין פניי, אני מתייחסת לדבריו בכובד ראש. אני בטוחה שהוא יודע מהי אהבה ושהוא יכול להסביר לי-
אז מי אני שאזלזל? וכמובן, אני סומכת גם על אימא שלי, אבל היא לא זוכרת מהי אהבה טרייה.
היא יודעת מהי אהבה מבוגרת, כזו שעלולה לדעוך, אהבה שכבר קיבלה את כל הקוצים, עברה את המהמורות. יש האומרים שהיא חזקה יותר בגלל הסיבות האלו, אני טוענת ההפך. אהבה טרייה, חדשה מהניילונים, חזקה יותר מכל דבר אחר, התמימות שאופפת אותה יקרה מפז. ליונתן ולי יש את התמימות הזו, של אהבה טרייה.
הוא גדול ממני, בגיל, מבחינה פיזית ואף נפשית. הוא כבר עבר הכל, מבין מה הוא רוצה ומה לא. לא כל כך חקרתי מה הוא מחפש, אבל אני יודעת שאותי הוא רוצה וזה מספק אותי. האהבה הזו זרה לי, הכל זר לי, כי היא האהבה הראשונה שלי, אבל לטובה. זה מרגש ומפתיע, לחקור את מגע שפתיו ולהרגיש את שיערו הרך- מעולם לא חקרתי מישהו כך. לפעמיים אני מרגישה כאילו סקרתי אותו יתר על המידה, מאחר ואני יכולה להבין את רצונותיו לפי העיניים שלו ולא לפי הקול וגם זה נושא חן בעייני. כשזה קשור ליונתן, הכל נושא חן בעיניי.
הוא אוהב אותי ואני אוהבת אותו- האין זה מתכון לחיים מאושרים? לפחות זה מה שאני מרגישה.
ואולי הוא גדול, מדבר על דברים של גדולים, עושה דברים של גדולים ומצחקק כל פעם שאני מדברת על העתיד, מיד אחרי שהוא לוחש שאני מאד תמימה ושהוא כבר עבר את זה. אני מרגישה על ידו כילדה קטנה ועם זאת, כמישהי בוגרת. בוגרת מספיק כדי לקבל החלטות בעצמה ולאהוב מישהו, אבל קטנה כדי לחבק אותו ולא לשחרר, כי אני מפחדת שיום אחד הוא יעזוב, אולי ירצה מישהי גדולה שתבין אותו, כזו שתדבר על דברים של גדולים ותעשה דברים של גדולים, כזו שתחסוך את הצחוק על העתיד ותשאיר יותר זמן לנשיקות. זה מעביר בי רגשות זעם, לחשוב שעוד מישהי תחקור את שפתיו, תביט בתווי פניו ותעביר אצבעותיה על עצמות הלחיים הגבוהות שלו.
בכל יום, כשאני עוזבת את ביתו של יונתן, אני חוששת מחדש ומדמיינת את אותה מישהי גדולה שתאהב אותו.
זה זורק אותי לאסוציאציות רעילות. מה אם אני צודקת, יונתן הוא אהבתי האחרונה, אבל אני לא אהבתו האחרונה? מה אם הוא ילך לאחרת ואני אשאר כנועה על הרצפה, לא מתנערת מאהבתו שנים. הוא יהיה האחרון שיחתום את שפתיי, אבל שפתיו ימשיכו. קשה לי לדמיין את שפתיו לבדן, בראשי שפתינו מחוברות, כגוף אחד פועלות, רוקדות, משתטות ולוחשות דברי אהבה דביקים שרק אנחנו נבין. ומה באשר ליתר העולם, הוא לא יבין, ימתין עד שנסיים. לפעמיים זה מרגיש כאילו העולם נעלם כשאני עם יונתן. בגלל זה, אני מעדיפה לדמיין אותו עצוב ומדוכא כשאני עוזבת, כשם הבטחה לדמיוני שהוא ממתין לי וימתין לי לעד.
אולי יום אחד אני אהיה גדולה, כמעט כמו יונתן ואוכל לצחוק גם אני על הדברים שאמרתי בעבר. אולי יום אחד אוכל להגיד לאימא שלי שהיא טעתה ושיונתן אכן היה האהבה הראשונה והאחרונה שלי. אולי, יונתן?