אגדת אוֹסְפִיָה – פרק שישי

כשהגיעו לצד השני, במהירות נצמדו לקיר ליד דלת העץ הגדולה. לוריאן פתחה את הדלת בזהירות. תיאדור וקונור ישר תקפו את השוהים בפנים. היו שם חמישה גובלינים, ישר הוציאו את החניתות והתקדמו לעברם. תיאדור וקונור שלפו את חרבותיהם והחלו לתקוף חזרה. לוריאן אזרה אומץ ולקחה את אחד הענפים העבים, הקשים והגדולים שהיו שם, והחלה גם היא לתקוף גובלין. כשהחמישה היו מעולפים, התקדמו בפחד במסדרון הרחב והארוך, שהתחיל בדלת המקדש ונגמר בפיצול לימין ושמאל. פסלים, תמונות, ואביזרי נוי נוספים היו שם במספר גדול. כמו כן, ענפים וצמחים מטפסים השתרגו והסתבכו אחד בשני על הקירות. תיאדור הגיע לסוף המסדרון. הוא נצמד לקיר. הסתכל לכיוון אחד, לאחר מכן לשני, וחזר לראשון. "הכל ריק." אמר בשקט
"למה? אני חושבת שזה תכסיס" אמרה לוריאן בחשש
"זה לא משנה כרגע. בואו נלך לפה." הצביע לצד ימין
"למה אתה חושב ככה?" אמר קונור
"ולמה שזה יהיה נכון?" אמר בטון כועס והצביע לשמאל. "אתם באים?" הלך לימין
"עזוב אותו," לחשה לוראין לקונור. "אחותו נחטפה, מגיע לו להיות עצבני." אמרה והלכה במהירות לתיאדור. קונור נשם עמוק, ניסה לא להתעצבן.

"אתה בסדר?" שאלה לוריאן
"אני לא יודע. אני רוצה את אחותי." עצם עיניים והרכין ראש, מנסה לא לדמוע שוב.
"אנחנו נמצא אותה. הכל יהיה…" אמרה לוריאן, אך לפתע, נפלה על הרצפה מענף גדול שגדל וגדל ממפגש הקיר והרצפה.
"לוריאן!" צעק קונור ורץ אליה. "מה קרה?!" עזר לה לקום.
"מה זה אמור להיות?" שאל תיאדור את עצמו כשהתבונן על הענפים שגדלים משום-מקום.
לוריאן קמה והסתכלה גם היא. היא שמה את ידה על הקיר בניסיון לבדוק כיצד זה ייתכן, השלושה הופתעו כאשר ידה 'נבלעה' אל תוך הקיר. לוראין מיד החזירה את ידה. תיאדור רצה גם הוא לעשות זאת. "תיאדור! לא!" אמרה לוריאן והזיזה את ידו.
הוא עצר לרגע, פניו האדימו. הוא חזר לפעולתו, וכמו לוריאן, ידו נבעלה בקיר. תיאדור עשה צעד, ועוד צעד, ונעלם אל תוך הקיר כלא היה. לוריאן וקונור הסתכלו זה על זה. לוריאן הנהנה ורצה אל תוך הקיר גם היא. קונור עצר כמה רגעים. הוא חשב האם זו תכניתה של אמו? הוא לא יכל לחשוב הרבה זמן, מסיבה שאולי יחשדו בו. הוא נכנס לקיר במהירות.
לוריאן ותיאדור עמדו מלפניו. בתחילת גרם המדרגות המוביל מטה אל רצפת חדר ענק חשוך בצבע חום. כמות הענפים שהיו שם היו פי כמה וכמה מהמקדש. אך הם לא שמו לב לזה, הם שמו לב לאדליין היושבת על ברכיה עם ידיים פתוחות לרווחה. ביד ימין שלה היא החזיקה משהו, מעיין אבן הזהרה בכחול וחום. פיה ועיניה היו פתוחים, אך זהרו גם הם במן שילוב של שני הצבעים. השלושה גם היו מזועזעים מן המראה של אדליין. ענפים רבים דקים טיפסו עליה במהירות, הם נראו כמו ורידים שיצאו מגופה. שיערה היה נפוח ולא מסודר. ברצפת האולם הענפים זחלו גם כן. היו שנים-עשר גושים גדולים של ענפים ברחבי החדר.
תיאדור הרשה לעצמו לבכות. הוא מעולם לא ראה את אחותו הקטנה במצב כזה. הוא רץ לעברה. "תבדקו מה יש בגושים האלו!" צעק לעבר לוריאן וקונור. כך עשו. תיאדור התקרב אל אחותו באיטיות. "א… אדליין?" אמר בלחץ. "את בסדר?" שאל ללא מענה.
בינתיים, לוריאן וקונור הלכו אל אחד הגושים. קונור הוציא את חרבו ועשה קרע גדול. הענפים ירדו במהירות מטה. השניים הלכו מיד אחורה כשראו את הגובלין המעוך והמת נופל ארצה. לוריאן הרימה אותו משערותיו היחידות בראשו, והסתכלה בעיניו ללא האישונים. ישר הפילה אותו על הרצפה. קונור ישר רץ לאחד-עשר הגושים האחרים, ובכולם היו גובלינים מתים.
תיאדור ניסה לתקשר איתה. עם אחותו הקטנה. כשראה שאין מענה, ניסה להתקרב יותר. ולגעת בה בכתף. כשהיה סנטימטר ממנה, האבן שהחזיקה בידה זהרה הרבה יותר לכמה שניות. תיאדור עף ונחת כשלושה מטרים אחורה.
"תיאדור!" צעקה לוריאן ורצה לכיוונו
הקריסטל המהם, ונכבה לאחר שניות אחדות. אדליין נשמה עמוק כמה פעמים. הענפים שהיו עליה נפלו במהירות. היא הייתה קצת חיוורת, עיניה ופיה הפסיקו לזהור גם כן. תיאדור ישר פקח את עיניו, רץ אליה וחיבק אותה בחוזקה. אדליין לא השיבה תגובה, אך לאחר כמה שניות החלה לבכות וחיבקה אותו, כשהאבן עדיין בידיה.
"מה זה היה? מה קרה??" שאל תיאדור במהירות
"אני… אני ממש לא יודעת" קמה בעזרתו של אחיה "אני זוכרת שהם לקחו אותי, הגענו עד לקצה הצוק, ואז הם פיזרו עליי מן אבקה, והתעלפתי. מה קרה פה?!, איפה אנחנו?" אמרה כשראתה את האולם מלא הענפים.
"אנחנו לא יודעים." אמרה לוריאן
"עדיף שנצא מפה כמה שיותר מהר" אמר קונור. האחרים הנהנו. אדליין לקחה את הקשת והחצים שהיו על יד המדרגות היא שמה את האבן בתיק החצים והמשיכה.

הם הגיעו לפתח המקדש. לוריאן פתחה את הדלת ואדליין יצאה ראשונה. היא הסתובבה כלפי השלושה שמאחריה וחייכה.
"אדליין!" צעק תיאדור כשראה את אחותו נופלת לצוק. אדליין הצליחה להחזיק מעט בקצה. הסתכלה מטה, לא ראתה את הרצפה, רק שכבת ערפל.
אל תזוזי" אמר קונור "קחי את היד שלי." הושיט בזהירות.
"אני לא מצליחה" ניסתה אדליין לאגור אומץ. היא הושיטה מעט את ידה השמאלית. כמעט תפסה בקונור. אך איבדה שיווי משקל ונפלה.
"אדליין!!!" צרח תיאדור.

קול צורם נשמע, ומן הערפל אדליין עלתה עם עיניים עצומות על עמוד של ענפים שגדל מלמטה.
"מה קורה פה?" אמר תיאדור. אדליין רעדה. העמוד הפסיק לגדול כשהגיע לקו הצוק. אדליין לא ידעה מה לעשות. אז, נזכרה באבן. ללא כל מחשבה מוסברת הוציאה אותה. היא ראתה שהיא זוהרת באותו צבע שזהרה קודם לכן.
"מה היא עושה?" שאלה לוראין מרחוק
אדליין הזיזה באיטיות את ידה עם האבן קדימה, לכיוון השלושה, כשלפתע, שביל ענפים חזקים נוצר מן העמוד עליו עמדה לוריאן, ונעצר בחצי הדרך. אף אחד לא הבין מה קרה באותו זמן. אדליין שמה את רגלה השמאלית על השביל המסתורי. כשראתה שהיא מצליחה לעמוד, שמה גם את רגלה השנייה. היא צעדה אל עבר השלושה, השביל שיצרה המשיך להיווצר לאט. ברגע שעמדה על האדמה, הענפים חזרו מטה. אדליין מעדה ונפלה על קונור שהצליח להחזיק אותה.
"תודה…" גיחכה
"אין בעד מה" הסתכל בעיניה
היא קמה והלכה לאחיה. "אני רוצה שנישאר פה רגע עד שנבין מה קורה פה." אמר תיאדור
"אני יותר ממסכימה" הנהנה לוריאן
"אני חושבת שזה זה" הציגה בפניהם את האבן. "יכול להיות שזה הקריסטל שדיברה עליו הפיה?"
"קריסטל הטבע. ברור! בגלל זה כל עניין הענפים." לוריאן עמדה לגעת בו. אך קיבלה זרם חשמלי שהרחיק אותה אחורה.
"את בסדר?" שאלה אדליין
"כן, אבל, אני חושבת שרק את יכולה לגעת בו." אמרה. אדליין הסתכלה על האבן, אחר כך על אחיה, לוריאן, ואז קונור. היא התכופפה, והרימה את ידה לאט מעלה. פרח קטן גדל מן האדמה.
"טבע." אמר תיאדור. אדליין כעת פנתה אל הצוק. היא הניפה את ידה קדימה, ועוד שביל ענפים נוצר. עד לצד השני.
"אני עוד אלמד להשתמש בזה." אמרה אדליין. הארבעה הלכו על השביל.
"איך קיבלת את הכוח הזה?" שאל קונור
"אני לא יודעת, אולי מי שמחזיק באבנים מקבל את הכוח?" שאלה ברטוריות
"בואו נבדוק את זה אחר כך" אמר תיאדור "לאן נלך עכשיו?" שאל והוציא את המפה שנתנה הפיה
"חלק האופל הכי קרוב, אבל זה לא קצת מסוכן?" אמרה לוריאן
"עוד יהיה לנו המון דברים מסוכנים בדרך לפי דעתי. כדאי לגמור איתם כמה שיותר מהר." אמרה אדליין
"אז קריסטל האופל?" שאלה לוריאן והצביעה על החלק הימני העליון של הדף הישן.
"בואו נזוז." אמר קונור. הארבעה הלכו מהמקום.