סדום

אריין 09/11/2015 859 צפיות אין תגובות

ראיתי פעם עולם אחר, לא רחוק במיוחד. והוא היה שונה, העולם הזה. הוא מלא בזוהר, ובטשטוש, ועם זאת הוא משעמם ונוקשה. יש בו צורך להמציא דברים חדשים, ועם זאת לשמר מסורות ישנות. למצא את הדרך שלך, ועם זאת להשאר חלק מהעדר. ובעיקר, יש בו חפש. כל כך קל לעשות דברים רעים. כזו מתירנות לצד חוקים נוקשים. ואני מודה, יש שם דברים שאני לעולם לא אהיה רשאית לעשות, ויש דברים חדשים שאני לעולם לא אזכה לחוות. יש כזה טירוף, כזה שכרון-חושים. קרבה שמושגת ברגע, וחוסר משמעות לדברים מסובכים. האפשרות להיראות ולחשוף ולהיכוות קצת אבל לצחוק על זה בכל תחום אפשרי. ואני, מהממלכה הקטנה והמוגנת שלי, שמציצה לשם, אני באה ממקום מקובע. יש כל כך הרבה איסורים, כל כך הרבה הפרדות. יש מרחקים ברורים והימנעות כוללת. אני אף פעם לא אוכל לעשות את כל הדברים האלה. אני לעולם לא אצליח לחוות את הזוהר, כאן בממלכתי הצנועה. ואני מוסיפה להביט, מרותקת לשם, ואני מרגישה כל כך… כל כך… אסירת תודה.
אני אסירת תודה על שזכיתי לגדול בממלכה שלי, ולא להתחנך ל… זוהר. כי זה זוהר ריק, שחולף ומותיר מבט בוהה ותאונות שרשרת. יש שם חציית קווים שאין לחצות, ואנשים עצובים שאבדו הכל כי היה להם הרבה יותר מדי. יש זלזול בדברים חזקים וכבדים, ובטחון עצמי שנרכש בזול ואין לו אחריות.
אני מתגנבת חזרה אל חדרי שבטירה. אני נושמת עמוק ומחייכת בשתיקה. אני מביטה בחיי, ובאנשים בעיקר. אני שמחה פתאום. אני אפילו מרוצה.
כי בחיי שלי אין זוהר, את זאת אני אגיד ראשונה. אבל יש בהם אור, ואור הוא הדרוש כדי לראות את כל התמונה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך