מצוד האגדות: פרק 26- כישוף של תרופה

אדוארד צפה בבחור שהתקדם לעברו במהירות וקלט את מבטו מלא התקווה שאמר הרבה. הייתה לו הרגשה שזה מישהו מיוחד.
"אתה הבן של מרלין?" הבחור שאל אותו מיד כאשר עצר.
"כ-כן." אדוארד השיב. "מי שואל?"
"קוראים לי כריס." הוא השיב.
"הו, הנסיך!" אדוארד מיהר לקוד לפניו.
"אה, כן, כן, אתה- לא צריך לעשות את זה." כריס ביקש ממנו, ואדוארד התיישר והתרומם כבקשתו. "אני צריך את העזרה שלך."
"תמיד אשמח לעזור לנסיך." אדוארד הנהן אליו ברצון.
"יופי, אה- אתה- יודע על הנבואה, נכון?" כריס רצה לוודא, ואדוארד הנהן שוב כאימות תחושותיו. "אני עדיין לא יודע מה מצפה לכל אחד מאיתנו, אבל חשבתי שאם נצליח להתאגד כולנו, כל ה- 'גיבורים', אפשר לומר את זה ככה, נוכל לעבור את הנבואה בשלום."
"זו מחשבה נבונה." אדוארד הוסיף להסכים. "אבל למה אתה חושש? כל הגיבורים קיבלו סוף טוב, בסופו של דבר."
"בסופו של דבר." כריס חזר על דבריו כמדגיש אותם. "בוא רק נאמר, שיש לי חברה טובה, בעצם שתיים, שהסיפור שלהן הוא לא כולו טוב ויפה, ולפי מה שהבנתי, הגורל לא חוזר על עצמו באותה צורה."
"אתה חושש שיקרה להן משהו בכל זאת?" אדוארד שאל.
"אי אפשר שלא." כריס השיב לו. "אתה מכיר איזשהם 'ילדים של גיבורים'?"
"למזלך, יש עוד שניים ממש כאן." אדוארד סימן לו להביט לאחור, וכך הוא עשה. הוא הראה לו את רובין, שבדיוק דיבר עם הפיה שבאה איתו, ואת רוזלין, שמסיבה מוזרה, נמנמה מול פתח אחד האוהלים כשחיוך עדין על שפתיה. "ואחת מהן כבר קיבלה את הגורל שלה." אדוארד הוסיף להסביר לו, וראה איך הוא מסתכל על רוזלין הישנונית.
"אני אלך לדבר איתה." כריס הודיע לו בקול שקט ופנה ללכת לכיוונה.

לאחר מחשבות רבות שהיו קצרות באופן יחסי, אנה לבסוף מצאה את הפתרון המושלם כמעט כיצד תוכל להתמודד עם גורלה.
"זהו זה," היא הודיעה לבסוף. "אני פשוט אמנע מלעשות את מה שאמא שלי עשתה." היא הסיטה את מבטה אל עבר בריאן ותאליה כדי לבחון את תגובתם, אבל הם היו אדישים למדי.
היא נאנחה באכזבה.
"ציפיתי לקצת יותר תמיכה." היא אמרה.
"איזו מין תמיכה?" תאליה שאלה בקול כבד ומבט מושפל. היא ישבה קרוב לבריאן, מתחת לאחד העצים, וחבקה את שתי רגליה חזק עד כמה שיכלה.
"אני חושב שאם הנבואה הזאת תתגשם, לא משנה עד כמה תנסי, זה יגיע אליך בסופו של דבר." בריאן השיב לה בכנות שלו, שכבר הפכה לפחות צפויה לאחר מספר מקרים רבים.
"טוב, זה מאוד תלוי." אנה אמרה לו. "תלוי מה בעצם הגורל שלי, לפי הנבואה. נכון, תאליה?"
תאליה הרימה אליה את מבטה והופתעה שפנתה אליה. היא לא בדיוק ידעה איך להגיב לה.
"אין גורל אחד, ואני לא באמת יכולה לדעת מה הוא יהיה לפי הנבואה." היא הסבירה. "סבא שלי סיפר לי פעם בקשר לגורל של בני האדם, והחיים עצמם."
"אז את עדיין מתכננת לקבוע את הגורל שלך?" בריאן שאל אותה.
"אתרחק ממה שאמא שלי התקרבה אליו, והגורל שלי לא יהיה מוות בטוח." היא השיבה לו בביטחון. "ואתה?"
"להיתקע במגדל ולחכות שמישהו יציל אותי? אני חושב שזה כבר קרה." בריאן אמר.
"מה?" אנה הופתעה. "לא יכול להיות שזה כל כך קל." היא התנגדה למחשבה שלו. "תאליה?" היא פנתה אליה שוב.
"אני- אני לא יודעת." היא השיבה בשקט. "אני לא יודעת מה לעשות, או מה לחשוב."
בריאן התרומם והתקרב אליה. הוא התיישב על ידה וחייך אליה. "תחשבי חיובי."
"אני לא יכולה." היא הודתה בפנים נפולות. "אמא שלי מתה, ובפעם הראשונה, אני לבד."
"את לא לבד." בריאן גיחך. "שנינו איתך." הוא שם את ידו על כתפה וגרם לה לחייך חיוך קטן ועדין שנעלם בהדרגה כאשר נזכרה שבמצב הזה היא לא מסוגלת בכלל לשמוח.

דלת הטירה הגדולה והישנה נפתחה בחריקה צורמת אוזניים כאשר נגררה על גבי רצפת האבנים. אנג'י לא הופתעה שהצליחה לפתוח אותה למרות שגופה היה די צנום, בשפת העם. היא הייתה חזקה מאוד יחסית למראה שלה, וזה היה בגלל אביה, שגם לפני הקללה שהוטלה עליו היה חזק וחסון מטבעו.
בכל הזמן בו הלכו לכיוון הטירה היא לא הפסיקה לחשוב על המכתב שקיבלה מאימה. היא הייתה בסדר, וכך גם אביה, וזו הייתה הקלה גדולה מאוד בשבילה. לצערה, אימה לא כתבה לה דבר על שאר ההורים, לכן היא רק יכלה לקוות שכולם בסדר. היא לא הייתה רוצה לראות את חבריה באותו רגע בו יגלו, חס וחלילה, שאחד מהוריהם, אם לא שניהם, כבר לא נמצאים בין החיים.
זו הייתה הסיבה לכך שהיא רצתה למהר.
הכל התחיל להתחבר לה פתאום. הסודות שהוריה הסתירו ממנה התגלו בפניה, ועכשיו היא יודעת מה היא צריכה לעשות כדי להגשים את הנבואה שלה, ושל… ג'ולס? זה היה השם שלו?
טוב, יותר נכון, היא תגשים את הנבואה שלה ותתקן את הנבואה של ג'ולס. כן, גורלו של כחול הזקן לא היה אמור להיות כפי שהיה, ובכלל, כל השמועות עליו היו שגויות.
בסדר, לא כל כך שגויות. נכון, הוא היה רוצח חסר לב שהרג את הנשים שלו וסגר את הגופות שלהן בחדר אפל בתוך הטירה, אבל הוא לא היה תמיד כזה.
המחשבה על הרגע הזה בו תצליח לגאול את בנו מייסוריו רק הניעה אותה עוד יותר לכיוון מטרתה. וכן, אולי היא תמימה כשהיא חושבת באופן בו אף אחד אחר לא חשב עליו, וכן, אולי היא מפתחת תקוות שווא, אבל היא לא מוכנה לוותר על ג'ולס.
היא מבינה מה עובר עליו. היא יודעת איך זה מרגיש כאשר יש עלייך קללה.
כי האמת היא, האמת הנוראה היא, שכחול הזקן לא היה עוד נבל מרושע, הוא היה קורבן, שניסה להציל את עצמו ללא הצלחה. כמו אביה, רק עם סוף רע.
אהבת אמת תוכל להסיר כל קללה.
והיא אוהבת את ג'ולס בכל ליבה, כי- טוב- זה עדיין קשה לה להתרגל לזה- האבות שלהם היו אחים, וג'ולס- הוא בן הדודה שלה.